השנים הקרובות יהיו שנות מפתח באופן בו ייצרב זיכרון השואה והגבורה בחברה הישראלית. הסיבה המרכזית לכך היא התמעטות דור ניצולי השואה. לפני כעשור, עשור ומחצה, היינו מוצאים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה רבים מניצולי השואה עוברים בין בתי הספר, במגזרים השונים של החברה הישראלית, ומספרים על התופת על המראות ועל החובה לזכור.
בשנים האחרונות תופעה זו, באופן טבעי ומתבקש, התמעטה. השאלה היא האם החברה הישראלית נערכה להתמודדות עם המציאות בה יגיע יום הזיכרון לשואה ולגבורה ולא יהיה אף ניצול, אף שריד אוד מוצל מאש שיאמר - אני הייתי שם. העיקרון הראשון שנכון יהיה לפעול על פיו, משנה זו ועד לאותה שנה בה יום הזיכרון לשואה ולגבורה יהפוך גם ליום זיכרון לחללי השואה והגבורה, הוא להבטיח כי זיכרון השואה יחצה מגזרים וקבוצות. הסכנה המרכזית, המוצאת את ביטוייה עד לימינו אנו, היא שהזיכרון יהיה אחוס"לי, כלומר שיהיה אשכנזי ולבן. אין אויב גדול יותר לזיכרון השואה מאשר הדרת המזרחים והמזרחיות מהמימד הרשמי והפומבי. נכון יהיה לנקוט צעדים, יש יאמרו מלאכותיים, לשבור את המחיצות סביב זיכרון השואה.
החברה הישראלית, אנחנו, עדיין תחת אותן המחיצות. אסביר: בליל יום השואה, בו התכנסו המוני בית ישראל ברחבת יד-ושם לטקס פתיחת יום השואה, ועוד שאר אזרחי ישראל אשר צפו בו מבעד למרקע הטלוויזיה - הם הבחינו בחזן הצבאי הראשי מבצע את תפילת "אל מלא רחמים" בניגון אשכנזי מקובל העובר מדור לדור: "המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה... את כל הנשמות הטהורות... חללי השואה באירופה" . בצד השאלה אם נכון להותיר את יבשת אירופה בלבד בתוך התפילה או לבחון בפריסה רחבה יותר את חללי השואה, אני מבקש לשאול מדוע לא נכון יהיה ברוב עם בליל יום הזיכרון לשואה ולגבורה לומר תפילת אזכרה לקדושי השואה הנהוגה בעדות המזרח: "אנא ה' מלא רחמים, אשר בידך נפש כל חי ורוח כל בשר איש... בעבור נשמותיהם של מאות רבוא מישראל... שנשחטו ונחנקו ונשרפו לאפר על ידי הגרמנים הצוררים יימח שמם".
טקס נודד לפריפריה
האם טקסט זה פחות מרגש ונוגע מאשר "אל מלא רחמים"? אם לא- אזי מדוע הוא הודר מבמות הזיכרון? גם אמירת הקדיש מבליטה באופן כמעט מוחלט את הקדיש האשכנזי על פני הקדיש הספרדי. לא ידוע לי שיש למאן דהוא בעלות על תפילה לעילוי נשמת חללים שמסרו נפשם על קידוש השם. ראוי לתקן הדרה ספרדית זאת באופן מיידי. אני ממש לא רוצה להעלות בדעתי כי יש מי שחושב כי טקסט אחד ראוי, תרבותי או מכובד מטקסט אחר.
נמשיך. הטקס המסורתי המסכם את יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא טקס תנועות הנוער, המתקיים באופן מסורתי בקיבוץ יד מרדכי. האם היה קורה דבר וחצי דבר לזיכרון השואה אם אופיו של הטקס, צוות הפקתו ותכניו היו נשמרים, אולם רק מיקומו היה משתנה והוא היה נודד גם לפריפריה, כמו למשל נתיבות או בית שאן? האם היה קורה משהו זולת התקרבותו של ציבור נוסף ליום זה? וממש לא פתחתי לדיון את סוגיית התכנים של הטקס.
אמשיך. מדי שנה מתפרסמות כתבות באמצעי התקשורת על משלחות הנוער למחנות ההשמדה, היוצאות לסיור לימודי זה בכל מהלך השנה. המדינה צריכה להגדיר את המשלחות כפרויקט לאומי (שר החינוך גדעון סער כבר הוביל מהלך ראוי שנכון להמשיכו) כך שכל נער יבקר במחנות. אין צורך לפרט מהיכן מגיעות קבוצות בני הנוער בישראל הנאלצות לוותר, משיקולים כלכליים, על חוויה מכוננת זו. אם הולך ומצטמצם הדור שיוכל לומר "שרדנו שם", לפחות נכון יהיה להרחיב את הדור שיאמר "ביקרנו שם".
בשנים האחרונות נערכים ימי עיון בודדים ומבודדים העוסקים בשאלת המזרחיות והשואה, אך אם נעבור על הנושאים המרכזיים של ימי השואה משנת 2000 עד לשנה זו, לא נמצא ולו נושא אחד המכניס את סוגיית "יחד שבטי ישראל" בשואה בדלת הקדמית, ומבקש להפוך את זיכרון השואה לנחלת כלל ישראל.
אין ספק בדבר השאלה איזו תפוצה נפגעה מהצורר הנאצי. אף לא אחד מבקש לשנות את ההיסטוריה, וחס וחלילה לא לעצבה מחדש. אבל לקראת שנים בהם היום הקדוש הזה צפוי לעבור שינוי, המבחן צריך להיות האם הזיכרון חוצה מגזרים או שהוא נחלה של מגזר בודד. אם החברה הישראלית לא תתעורר בזמן אנחנו נמצא עצמנו נלחמים כנגד נסיגה במרכזיותו של יום קדוש זה. ראוי שנתחיל לבצע את השינויים אפילו בדברים הייצוגים וסמליים. די לזיכרון השואה האחוס"לי .
רועי לחמנוביץ' - יועץ תקשורת ומרצה, דור שלישי לשואה