חוקר רצח הודיה קדם: "לפעמים צריך לחקור על הקבר"

(צילום: שי מכלוף, חדשות 2, עריכה: אביב אברמוביץ', טל רזניק, יותם-בן דוד. קריינות: מור שמעוני)

הידיעות שפורסמו השבוע על האב החשוד בהריגת בנו התינוק, הבוכה על קברו בשעה שחוקרת המשטרה מנסה לגבות ממנו הודאה, הזכירו לקצין החקירות לשעבר, ניצב משנה בדימוס שאול נעים, את חקירת אלי פימשטיין, עליה היה מופקד. "עם כל הצער, צריך לזכור שגם פימשטיין מירר בבכי", הוא מציין. כזכור, פימשטיין הזיל דמעות מול מצלמות הטלוויזיה, וביקש מהציבור לסייע בחיפושים אחר בתו הפעוטה, הודיה. לאחר כמה ימים, התברר כי פימשטיין הטביע את בתו באמבטיה וקבר אותה ביער. לדברי נעים, חקירת האב מעל הקבר הטרי היא תרגיל לגיטימי. "כדי לבסס חשד, שהוא בעצם החמור ביותר, ועוד כלפי ילד, אתה חייב לפעמים לבצע תרגילים, גם אם הם לא הכי נעימים. גם אם זה פוגע ברגשות", הוא אומר.

כשמאחוריו קריירה של יותר מ-30 שנה במשטרה, נעים יכול להעיד כיצד מרגישים חוקרים, כמו אלה המנהלים את התיק נגד הורי התאומים, אשר נאלצים לחקור תחת אזהרה אב שאיבד את ילדו אך לפני רגע קט. "חוקר צריך לגלות את האמת", הוא קובע. "ברגע שחוקר חושד באחד מההורים כמבצע עיקרי של הרג התינוק או כשותף, הוא לא מסתכל עליו כעל אדם שכול וכואב, אלא כעל חשוד, עבריין בפוטנציה. החוקרים לא סימנו את ההורים כמטרה. הראיות שהתגבשו לכאורה בהתחלה מצביעות על כך שההורים ביצעו את העבירה. כחוקר אתה לא מרפה - עד שאין ספק".

לדבריו, "חוקר הוא בן אדם. במצבים מסוימים צריך לגלות רגישות, אבל הרגישות שהחוקר מגלה אינה יכולה לבוא על חשבון החקירה. אחרי יום ארוך, שבו אתה חוקר מסביב לשעון, כשאתה מגיע הביתה ויש לך ילדים קטנים בבית, אתה חושב על המשמעות של הדבר, שיתכן שהאדם הזה הרג את הילדה שלו. אתה חוקר, אבל קודם כל אתה אבא, ואתה לא יכול להבין איך הורה יכול ליטול חיים מילדו הפעוט".

במקרה של פימשטיין היו לך ספקות?

"לא לי, ולא לאף אחד מהחוקרים האחרים".

אלי פימשטיין הורשע בשנת 2004 ברצח בתו, הודיה קדם, בת שנתיים. בשבת, 7 בדצמבר 2002, מילא פימשטיין את האמבטיה בביתו במים, הכניס את הודיה לאמבטיה, אחז בגופה בעוצמה, והשקיע את ראשה וגופה מתחת למים. לאחר מכן הטמין את גופתה בבור שהכין מבעוד מועד. מאוחר יותר התקשר למשטרה והודיע על היעלמותה של בתו. אלפי מתנדבים ואנשי כוחות הביטחון עסקו בחיפושים אחר הפעוטה במשך ימים ולילות, עד שעד ראייה סיפר שראה את אביה חופר בור. במהלך ימי החיפושים הופיע פימשטיין פעמים רבות בטלוויזיה וברדיו, ובקול דומע קרא לציבור לסייע בחיפושים.

שאול נעים, בן 61, שימש באותה תקופה קצין אגף החקירות והמבצעים במשטרת מחוז ירושלים, ומונה לנהל את החקירה הרגישה. בשנות שירותו במחוז, הוא טיפל בין היתר טיפל בחקירת הרצח של נועה אייל ובחקירת אסון ורסאי. נעים, נשוי ואב לשלושה, פרש מהמשטרה לפני ארבע שנים והיום הוא עורך דין פלילי. תשע שנים לאחר הרצח המזעזע של הודיה הפעוטה, בביתו בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים, הוא נזכר כיצד גבה צוות החקירה הודאה מהאב הרוצח. "עם פימשטיין היו כמה תרגילי חקירה שלומדים אותם היום בבתי ספר לשוטרים. ההודאה הושגה בזכות שיטת 'השוטר הטוב והשוטר הרע', בה החוקרים צריכים להיות גם שחקנים וגם קצת פסיכולוגים. השוטר הטוב דיבר על לבו, התחבר אליו, השתתף בצערו. בתום יום חקירה ארוך, שנמשך עד לשעות הקטנות של הלילה, אחרי שהלכנו הביתה, פימשטיין התקשר לחוקר הטוב ואמר לו 'בוא, אספר לך הכל'. קיבלנו הודאה מלאה".

ומה עשה השוטר הרע?

"פסיכולוגית, הוא מכניס את הנחקר ללחץ. הוא מעדיף את השוטר הטוב. מביאים אותו לידי כך שאם הוא יספר משהו - הוא ייתן את זה במתנה לשוטר הטוב. זאת גם שיטה של 'יוצא נכנס'. אחד יוצא, השני נכנס, כדי לזעזע את הנחקר ולהוציא אותו משיווי משקל".

וזה הכל? בזה מסתכם חלקו של השוטר הרע?

"אחרי הכל, עבודת חקירה זה לא לשבת בבית קפה וליהנות מהשמש. זאת עבודה קשה מאד ומפרכת, ואתה זקוק לכוחות מאד גדולים כדי לעמוד בזה. צריך להיות אדם חזק כדי להיות חוקר. ככל שאתה יותר יצירתי ועושה דברים בלתי צפויים, הסיכוי שלך להוציא הודאה הוא יותר גדול. לגבי חקירת האב על הקבר של בנו, אני מניח שאם הוא נחקר במקום הזה, זה לא בא ב'שלוף'. זה בא אחרי חשיבה משותפת, לחקור את החשוד דווקא שם".

החוקרים אפשרו לאם ולאב לשבת לבד בצד, לעשן סיגריה ולשוחח. אתה חושב שזה מטוב לבם של החוקרים?

"יכול להיות. ויכול להיות שהם רצו לשמוע דברים שהם עוד לא שמעו".

החשד בפרשת התאומים מתמקד כעת באב. עם זאת, החוקרים ממשיכים לחקור את האם בקדחתנות. בצוות החקירה מקווים שהיא תשפוך אור על מעשיו של בעלה. לדברי שאול נעים, מדובר במצב מורכב, בו החוקרים מנסים להביא אדם להפליל את בן זוגו. "לפעמים הראיות מצביעות על מבצע עיקרי של העבירה ועל מסייע, שהנו אדם קרוב. יש דוגמאות לא מעטות לכך, כמו במקרה של הילדה רוז פיזם (בו האם הורשעה יחד עם בן זוגה ברצח, מ"ש). אפשר להטיח בה דברים כמו 'תראי מה הוא עשה, למה שהוא יצא נשכר?' ו'אולי הוא יעשה את זה לילדים אחרים'. בשיטה כזאת אפשר להצליח לקבל עדות טובה. כמובן שניתן גם להבטיח לה להקל עמה, באישור של הפרקליט המלווה את החקירה מטעם הפרקליטות. אפשר להקל בענישה, ואם חלקה קטן – אפילו לסגור לה את התיק".

לחקור אדם ללא עבר פלילי, שאינו מורגל בחקירה, זה יותר קשה או יותר קל?

"תלוי באדם ובאופי שלו. אם הוא פסיכופט למשל - אלה קשים מאד לחקירה. יש גם אנשים שאמנם ביצעו עבירה בפעם הראשונה, אך תכננו זאת מראש, והם לא קלים בחקירה. לדוגמה, דניאל מעוז, המואשם ברצח הוריו בירושלים. הוא אדם אינטליגנטי, שעשה לכאורה פעולות מתוחכמות על מנת להסתיר ולשבש. מצד שני, עבריינים יודעים יותר כיצד להיזהר. עליהם קשה יותר לבצע תרגיל כמו זה של מדובב, שבו מכניסים לתא המעצר 'אורח', או מביאים אדם שמתחבר אל החשוד במקומות שונים. הרבה פעמים עורכי הדין מזהירים את הלקוחות שלהם מפני שיטות כאלה ואחרות".

לדברי נעים, אפילו הדלפות לתקשורת הן לפעמים למעשה תרגילי חקירה. "זה נועד כדי לעורר ולהזיז דברים. לגרום לזה שיגיד להוא, כדי שיגיע למי שצריך לעשות טעות – ושזה יעשה אותה. לפעמים המשטרה יוצרת דיסאינפורמציה, וזה לגיטימי. יש כאלה שאומרים שזה לא הוגן, אבל כשאתה מתעסק עם חשוד ברצח, והראיות מצביעות עליו, זה מסוג הדברים שאתה יכול לעשות".

פרשת התאומים מתנהלת במידה רבה בכלי התקשורת. מניסיונך כחוקר בתיקים מתוקשרים, כיצד משפיע הדבר על הלחץ שמופעל על החוקרים להביא די ראיות לכתב אישום?

"לכאורה חוקר צריך להתעלם מהתקשורת. לעשות את מה שהוא יודע לעשות בחדר החקירות, כדי לגלות את האמת. ברגע שיש תיק ציבורי, כמו זה האחרון, אין ספק שלתקשורת יש תפקיד. יש התעניינות רבה בקרב הציבור, ותקשורת לוחצת בדרך כלל בשאלות כמו 'מה עשיתם', 'למה עשיתם', 'למה אתם מחזיקים אותם'. לפעמים זה די מלחיץ. וכדי לא לצאת כמו אחד שאין לו שיניים, אתה משתדל לעשות הרבה מהלכים. להביא את החוקרים הכי טובים, להשקיע הרבה משאבים כדי להביא תוצאות. יש לחץ מסוים מצד התקשורת. זה לא תמיד לחץ בריא. לפעמים זה פוגע בשיקול הדעת".

האם אתה יכול בתור חוקר להגיד: לא הצלחנו להביא מספיק ראיות, בתיק שהוא כל כך מתוקשר?

"כן. תיק נועה אייל (שנרצחה בשנת 1998, ואשר הרוצח שלה מעולם לא נתפס, מ"ש), היה מאד מתוקשר. ביצענו חקירות לאורך שנים. מה לא עשינו? אפשר לכתוב ספרים עבי כרס על פעולות החקירה. אני לא זוכר תיק שהושקעו בו משאבים כמו התיק הזה. עברו כל כך הרבה שנים – ועד היום לא פתרנו אותו. זאת הרגשה קשה לי אישית ולעוד הרבה חוקרים שטיפלו בתיק".

את סיפורי החקירות האלה השארת מאחוריך, או שאתה לוקח אותם אתך?

"משתדלים להתנתק. אני פרשתי לפני כמה שנים, אבל אי אפשר באמת להתנתק. אתה לא יכול לנתק את עצמך לגמרי מפרשות כמו זאת של נועה אייל. אתה לא שכח לגמרי, אלא משתדל לחיות את החיים שלך, עד שדברים עולים וצצים. מתפרסמת כתבה לפיה התיק נפתח מחדש או שמונה צוות אחר – אתה נזכר. אתה עובר ליד זירת הרצח - וזה חוזר. אתה רואה ילדה בלונדינית בת שנתיים - ונזכר בהודיה קדם".

לפניות לכתבת: mor.shimony@walla.com