משלל ההצעות הסהרוריות שנועדו להביא לקיצה של מדינת ישראל, מציע דני דנון לחוקק את חוק הכ"ט בנובמבר ולעשותו חג לאומי. הצעת האו"ם בכ"ט בנובמבר הייתה לכונן שתי מדינות בארץ ישראל. כבר למעלה מ-40 שנה מנסים למחוק את הצד הערבי במערכת הגיאוגרפית הזאת, לפיה תחולק הארץ לשתי מדינות, ערבית (היום פלסטינית) ויהודית (היום ישראלית).
שנים מנסה הימין לעשות הכל כדי שדבר זה לא יקרה ופתאום מלב לבו, לא של "יש גבול" או "שלום עכשיו", אלא מלב לבם של המתלהמים הימניים, מפציע דני דנון ומציע לקבל את החלוקה, לדעת שצריכות להיות כאן שתי מדינות לשני עמים, שהרי אם נחגוג את הכ"ט בנובמבר חובה שנחגוג את כולו. נפלא בעיניי איך דנון נעקר לרגע קט מהזיותיו הפוליטיות והביא אל לב הסכסוך את הצורך הציוני לפנות את השטחים, כדי שהחלטת האו"ם תכובד, ושהפתרון היחיד שניתן בעטיו לשבת לשיחות שלום עם הפלסטינים יהיה חגו של דני דנון.
אכן נפלא בעיניי איך דנון קם בוקר אחד וראה את האמת ושכח את מה שנאבק עליו כל כך הרבה זמן. נפלא בעיניי איך האיש הנלהב הזה מצא דרך להחזיר אותנו לשפיות שכבר מזמן דעכה, בגלל מי שהוא עצמו היה עד היום.
דני, נחגוג גם נחגוג. אני זוכר בעל פה את ההתלהבות בכ"ט בנובמבר, איך רקדנו בנים ובנות גם יחד, איך שרנו, כולל שירת נשים, בהתלהבות ויום אחד לאחר מכן, עם שוך המדורות שהודלקו אותו לילה, החלה המלחמה, שזמן רב רצינו להביאה לידי סיום וחבריו של דנון עשו הכול, כדי להמשיכה. אבל דנון נסך בי תקווה, אולי באמת יש עתיד? אולי משהו יציל אותנו מדנון של פעם ונחוג את כ"ט בנובמבר שנינו, שני העמים גם יחד ונקרא לחג "חג דנון".