ראשית אוקטובר התמזגה השנה עם ראש השנה וחשפה את מסכת השקרים שההנהגה הפוליטית הערבית מקבעת מדי שנה. בשבת צעדו בסכנין אלפי ערבים ישראלים לציון אירועי אוקטובר 2000. הם עשו זאת תחת דגלי פלסטין בלבד (פה ושם גם טורקיה, בבחינת הלך הזרזיר אצל העורב). הקריאות שנשמעו היו: "ישראל היא מדינת טרור", "ראש הנחש הוא אמריקה" ועוד. לולא הושר גם ההמנון הפלסטיני, ניתן היה לחשוב שמדובר בעצרת איראנית או מטעם חיזבאללה.
בראש השנה תש"ס (אוקטובר 2000) פרצו אירועי הדמים שתוכננו בידי ערפאת ומרעיו לאחר "כישלון" השיחות בקמפ דיוויד. במקביל לפרוץ האינתיפאדה השנייה החלו מהומות במגזר הערבי. העילה הישירה היתה הזדהות עם המאבק המזוין של הפלסטינים. שביתות, זריקות סלעים, הצתות, התקפות על נוסעים ישראלים ועל משפחות יהודיות שנפשו בגליל, אלימות כלפי נציגי החוק, השתלטות על צמתים ועוד אירועים אלימים שלא נודעו בחומרתם מאז קום המדינה. בנצרת, למשל, צעדו אלפים בקריאה "בדם ואש נפדה אותך פלסטין".
בכל מקום נורמלי היו האירועים מכונים במילה המתאימה: מרד. בישראל המסורסת בעבותות התקינות הפוליטית נבחרו המילים "מהומות", "התפרעויות" ואפילו "מחאה" (!). האמת היא שבאוקטובר 2000 עמדה הנהגת המדינה בפני מרד ערבי שעלול היה לחבור לאינתיפאדת הדמים מחוץ. כדור השלג נעצר באיבו בשל נחישות משטרת ישראל וכוחות הביטחון האחרים. העצרות הקבועות מאז במגזר הערבי ממחישות את הפוטנציאל המפרק שלהן - אין השלמה עם קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי וניסיון להשתלב בה, אלא פירוק סמלי הלאום הישראלי והצגת אויבי ישראל כדגמי מופת שיש ללמוד מדרכם. הצביעות של משתתפי ההפגנות והנהגתם זועקת מול אירועי השנה החולפת במדינות ערב. חנין זועבי דיברה על ה"פושעים" שלא הועמדו לדין (התכוונה לשוטרים שהגנו על עצמם ועל מדינתם) ולא הזכירה את השתייכותה למפלגה שראתה בסוריה דגם מופת לחברה ערבית. ספרו זאת לאלפי הסורים שנטבחו בידי משטר אסד.
ראוי להצטער על כל אדם שחייו נגדעו
ראוי להצטער על כל אדם שחייו נגדעו - ואני לא נכנס לנסיבות מותם של 13 האזרחים הערבים (יש להזכיר גם את הנרצח היהודי, ז'אן בכור שנסקל על כביש החוף) - אבל אפשר לתאר כיצד היה מסתיים מרד אוקטובר 2000 לו היה מתקיים באחת ממדינות ערב השכנות.
זה שנות דור פועלת ההנהגה הערבית להחליש בקרב מגזרה את סמכות המדינה ומוסדותיה. גופים שהוקמו, רבים במימון יהודים תמימים, פועלים לפרק את שאריות הזהות בקרב ערביי ישראל כלפי מדינתם ולנכר אותם מזיהוי עם מדינת היהודים. אוהבים לדבר על המיעוט הערבי ועל כיבוד זכויות המיעוט. אבל גם המיעוט צריך לכבד את חברת הרוב, סמליה ומוסדותיה; כך נוהגים היהודים בכל מדינות העולם. בנוסף, המיעוט הערבי בישראל יוצא דופן - בתודעתו הוא משתייך לרוב הערבי באזור, בעוד הרוב היהודי רואה עצמו בתמונה הכללית, ובצדק, כמיעוט.
בתמונה הכללית מדובר במאות מיליוני ערבים המקיפים מיליונים ספורים של יהודים. מהומות אוקטובר נתפסו בתודעה הישראלית כניסיון של המיעוט הערבי לחבור באופן אלים אל הרוב האזורי, ובכך סיכנו את ישראל.