זה השיח בין דיפלומטים

אנקדוטה קטנה: בראשית שנת 2000, כשהייתי ראש מטה שר החוץ, השתתפתי בפגישה של הפורום האסטרטגי בין ארה"ב לישראל בוושינגטון. בשולי שלושת ימי הדיונים נפגשתי עם קבוצה של חברי קונגרס לעדכון הדדי על מצב המשא ומתן הבוסרי בין ישראל לסוריה. אחד מחברי הקונגרס, אדם אותו הכרתי שנים, לקח אותי הצדה וסיפר לי על עדכון שקיבל ממזכירת המדינה דאז, מדלן אולברייט.

המידע היה חשוב ומעניין מאוד ולא חשבתי שאפשר להמתין עד החזרה לארץ בכדי להעבירו. ניסחתי מברק ובו עיקרי הדברים והערכה ראשונית וחלקית של משמעותם. סיווגתי אותו כ"בלמ'ס", כלומר "בלתי מסווג". המברק הופנה לראש הממשלה, לשר החוץ ולשורה של פקידים ברחבי המערכת השלטונית הישראלית. הסיווג "בלמ'ס" הבטיח שעשרות אנשים שלא אמורים לראותו נחשפו למברק, אבל הבטיח בסבירות גבוהה דבר אחד: הוא לא יודלף. לו היה מסווג "סודי", או "סודי ביותר" עם התוספת "לעיניהם בלבד" של המכותבים, המברק היה מופיע במלואו למחרת בכלי תקשורת והנזק הישיר היה ברור.

דורות של דיפלומטים חונכו ופעלו על פי העיקרון שלמרות שתמיד יש חשש ציתות, יירוט, הדלפה או זליגה בלתי מכוונת של מברקים המכילים מידע חשוב או פיקנטי או מודיעין פוליטי שאינו מגיע לתקשורת, רוב רובה של המערכת השלטונית ממושמעת, שומרת על כללי המשחק ואחראית. אם אתה משגר מסמך מסווג בתוך המדינה או ממדינה אחרת למדינת האם שלך, אתה חייב להניח שהמברק/מסמך לא יודלף, אחרת אין ערך בשליחתו ומקורות המידע לא ישתפו איתך פעולה.

במקרה הטוב, הנזק הוא אישי או דיפלומטי, במקרה הרע הוא משפיע על מדיניות או דימויי מדיניות ובמקרים הגרועים ביותר ההשפעה יכולה להיות על חיי אדם – העמדה בסכנה ממשית של סוכנים ומקורות מידע.

אותה טכנולוגיה שהפכה את ההידברות הבין-דיפלומטית ורב השיח השלטוני לזמינים, מהירים ועדכניים - מחשבים, דואר אלקטרוני, טלפונים ניידים, הודעות SMS, צ'טים, מערכות קשר והצפנה מבוססות פרוטוקולי אינטרנט - הפכה לאויב הגדול של חשאיות, המידור והדיסקרטיות. השאלה אם זה טוב או רע, מזיק, מועיל או חסר משמעות איננה רלוונטית ודומה לדיון הציבורי סביב "האם המכונית באמת תחליף וטובה יותר מהסוס". לחשיפה הסיטונית של אתר ויקיליקס, מבלי לשפוט את אמות המידה האתיות הירודות של המייסד ג'וליאן אסאנג' ושל עצם ההחלטה לפרסם הכל, אין השפעה אמיתית על הדיפלומטיה העולמית.

הנשיא סרקוזי אולי ייעלב מתיאורו בידי שגריר ארה"ב אבל "צרפת" לא תיפגע ועקרונות מדיניותה לא ישתנו. זה לא נעים, אבל זה לא נורא. מדינות לא נעלבות, בני אדם נעלבים. יתרה מכך, אין במברקים האלו שרטוט טכני או הדמיה אמיתית של תהליכי קבלת החלטות. כאלו יש מדי יום ב"ניו יורק טיימס", מדי שבוע ב "אקונומיסט" או מדי שנה-שנתיים בספריו של בוב וודוורד, או בזכרונותיהם של ג'ורג' בוש, טוני בלייר ואהוד אולמרט.

מה שיש פה הוא ערעור יסודות התקשורת הדיפלומטית כפי שהכרנו אותה. לא משברים מדיניים ולא חשיפות דרמטיות ולא גילוי מסעיר שמשנה את תמונת המציאות שלנו. בסך הכל, דיפלומטים יצטרכו להיות יותר מחושבים ויותר זהירים, אבל סביר שזה לא יקרה, משום שדיפלומטים וצרכני המידע הם בני אדם. בני אדם רוצים לדעת וככל שהמידע מעניין יותר הוא חיוני יותר להבנת המדינות או בני האדם בהם עוסקים. ובתוך כל זה, ומבלי לפגוע בערך ההיסטורי של מברקים להשלמת תצריפים ותמונות, מברקים הם רק מברקים. בואו לא נגזים.

מברקים הם לבנים. דיפלומטים הם בנאים ושמאים ואדריכלים. אבל "מדיניות חוץ" היא הבניין בשלמותו ואת הבניין הזה לא בהכרח רואים ב-251,287 מברקים. אפשר בהחלט לראות את איכות הבנייה הירודה ואת חומרי הגלם הנחותים, אבל לא נכון להקיש מכך ולהסיק מכך מסקנות גורפות על ארה"ב או על כל מדינה אחרת. מי שרצה אישוש להערכה מדינית מסיימת קיבל אותה, ומי שרצה הפרכה של תיזה מסויימת אולי גם ימצא אותה, אבל בסופו של פרסום, לא קרה כלום.

* הכותב הוא דיפלומט ישראלי ששירת כקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, בשנים 2004-2000.