ש"סניקים, כוסיות, ערבים ובית"ר - ירושלים ביום חגה

מאת אסף לוי

אם זה היה תלוי באבישי גור, יום ירושלים היה מציין את מהפכת אומת הדאנס במקום מלחמה על אבני הכותל. התפישה הזו יכולה להראות בעיני ישראלים רבים כשמאלנית תבוסתנית, שלא לומר חתרנית ואנטי ציונית. אבל, מצד שני, לפחות בזכותה יום ירושלים הוא לא סיבה לקיטורים.

אבישי גור, קצין בגולני לשעבר וקלאבר בהווה, הוא דוגמא לצעיר הירושלמי העדכני שכבר לא חש בצורך להימלט לשפלה. מבחינתו ירושלים היא לא מקום חשוך וזקן, אלא דווקא הזירה האמיתית למאבק על אורח החיים שבו בחר.

אז מה בעצם יש לירושלים להציע לצעירים?
"מה יש בה? אתה גנוב אחי? הנה תעמוד פה במדרחוב, תעמוד בכל נקודה בירושלים ותמצא את עצמך במרכז העולם. הנה כאן, במדרחוב, תסתכל, יש פה פוסטרים של אריה דרעי, כוסיות, מג"בניקים, תיירות מצרפת, ערבים, דגלים של בית"ר ואחד עם חולצה של אייאקס. הכל בנקודה אחת אקראית. כל מקום פה זה ככה.
כל סופשבוע באים לפה הקלאברים הכי קלאברים מתל אביב לאפטרים של האומן. זה אשכרה מהפך תרבותי. אתה כבר לא רואה אנשים מתבאסים מהעיר, ירושלים חיה, בועטת. אני זוכר שפעם קראתי ספר של עמוס עוז ושם הוא תיאר את ירושלים של פעם. מדכאת, אפלולית כזאת, עם ריח של אבל כל הזמן, היום כבר אין ריח כזה. התנדף".

אבל עדיין אין בירושלים רוח חופש כמו שיש בתל אביב.
"תשמע, ירושלים זו הדמוקרטיה האמיתית. בתל אביב, כולם חילונים, כולם עושים הכל אותו דבר, אותם בתי קפה, אותם מנהגים חילונים יאפים כאלו, פה זה מלחמת דמוקרטיה כל יום. יש את האנשים של ש"ס, אנשים טובים אני אומר לך. אני אוהב אותם. חיים את החיים שלהם באדיקות, נלחמים כדי לשמור על מה שהם מאמינים בו. אח שלי חזר בתשובה, אז אני יודע על מה אני מדבר. מצד שני, אני גם נלחם לחיות את החיים שלי איך שאני רוצה, חילוני לגמרי עם בתי הקפה שלי והכל. מישהו יגיד לי לא? הם לא יצליחו למנוע את זה ממני. אז אין לך יעני חופש כמו בתל אביב, אבל אתה נלחם כל יום כדי להשיג את החופש הזה".