ביונסה - B'day
החודש הוא ספטמבר 2006 וביונסה ממקמת את עצמה גבוה גבוה בפיסגת העולם. אלבומה החדש, שהוקלט בסשן אינטנסיבי בן שבועיים בלבד, מסמן את חזרתה של הכוכבת האמיתית, האחת והיחידה, זאת שדורסת במחי אוקטבה כל סימפסון/לוהן/הילטון-טראש שמקיף אותה. היא אולטימטיבית, זוהרת, מוכשרת ומתפרצת, ממש כדיאנה רוס, טינה טרנר ווויטני יוסטון בשעותיהן היפות. לא לחינם נקרא השיר הראשון (שהוא גם הלהיט הראשון) מתוך האלבום "דז'ה וו". ביונסה רוצה את הגלאם והגדולה של פעם, וכמו שג'יי זי יודע, ביונסה תמיד מקבלת את מה שהיא רוצה. באלבום קצר, מדויק ומפתיע ביונסה יולדת את הFאנק מחדש בלידה נטולת אפידורל, ובניגוד לקייטי הולמס, לה מותר לצעוק כשכואב לה. לעזאזל, לפי איך שהיא נשמעת, היא אפילו נהנית מזה.
"B DAY" הוא אלבום נטול פחד. לכוכבת צעירה כמו ביונסה יש הרבה מה להפסיד כשהיא מוציאה אלבום סולו שני. אלבום שני לאמן מצליח הוא כמעט תמיד אכזבה אמנותית ומועד לכישלון, ומסורתית הוא נחשב לאימת הכוכבים וחברות תקליטים. אבל ביונסה לא הלכה על בטוח ולא שיחררה אלבום מצועצע, עמוס בשכבות על גבי שכבות של הפקה מלוטשת: היא כובשת את האוזן כשהיא עושה בדיוק את ההפך.
הרגעים המנצחים שלה כוללים את "Upgrade U" עם ג'יי זי, "Green Light" שהופק בשיתוף עם הנפטונז והלהיט השקט יותר "Irreplaceable". מעל כולם מתעלה הקטע השני באלבום, "Get Me Bodied", שעליו, כמו גם על הלהיט "Check On It" ועל "Ring The Alarm" חתום swizz beatz. העבודה המרשימה שהוא עשה לביונסה באלבום הנוכחי אמורה להפוך אותו בקלות למפיק המבוקש בשוק.
"B DAY" הוא אלבום פאנקי, סוער ולא שיגרתי. הדבר הכי מרענן שנחת ברדיו בשנה האחרונה. למוזיקה השחורה העכשווית, הנוסחאתית והמשמימה, הוא עושה החייאה חסרת רחמים. אצלנו בבית היו קוראים לאלבום כזה 100 אחוז+מיוחד.
קליס - Kelis Was Here
אולי לא צריך היה לצפות מקליס שתשגר שוב להיטים כמו "Milkshake" ו "Trick Me". שירים כאלו קשה מאד לכתוב פעמיים, והאמת היא שגם לא צריך. עדיף להמציא משהו חדש. אבל קליס, שתמיד הקפידה להבדיל את עצמה מכוכבניות אר-אן-בי נוזליות בעזרת גישה אלטרנטיבית, חיספוס ובשלות, נפלה השנה לעייפות שלא הולמת אותה. אותו ייחוד, שתמיד נראה כאילו הוא בא לא בקלות רבה, לא נשמע טבעי באלבומה החדש. שלא כהרגלה קליס לא נשמעת אנרגטית. היא נשמעת עייפה.
ההשקעה ב"Kelis Was Here" ניכרת: קליס מרוחה עליו בתספורת חדשה ולוק נוצץ ומקשטת אותו גלריית מפיקים עמוסה במיוחד. אבל במקום שבתוך כל אלה תפרח קליס ותציג קרקס של ביטים וצבעים, העומס בולע אותה. הוא גורם לאלבום להפיץ ניחוחות רעים של זיעה ומאמץ, שלא עובדים כל-כך טוב עם גישת התזכירו-לי-מי-אתם-כי-אני-קליס האופיינית לה.
ברור שיש פה שירים טובים ככה זה כשמאגדים את סקוט סטורץ', רפאל סאדיק ויל איי אם ומקס מרטין לאלבום אחד. בסוף יקרה משהו טוב. אבל במקרה של "Kelis Was Here" השלם נחות מסך חלקיו, והאלבום, שנשמע כאילו איש לא פיקח עליו, נוחת בחנויות במצב צבירה של דראפט לא סופי. אחרי פתיחה מרשימה שכוללת את "Bossy" החמוד ואת "Blindfold Me" המצוין, נגררת קליס לשורה של שירים שנשמעים כמו חיקויים חיוורים ללהיטים מאבומה הקודם. אי שם אחרי השיר העשירי הופך האלבום את עורו ומוריד את הקצב, ורק בשיר ה-14 מתגלה פנינה אמיתית נוספת, "Lil Star",דואט עם איש השנה סי-לו. הסיום המתוק של האלבום ברוח הבוסה נובה משאיר פתח לתקווה שקליס תצא בקרוב לאיזה חופשה בריו, תתאפס ותתפקס, ותחזור בעוד שנתיים עם אלבום שיבהיר מחדש שקליס יש רק אחת.
פרגי - The Dutchess
ולעומת האלבום החדש של פרגי שנקרא "The Dutchess", האלבום של קליס נשמע כמו אלבום השנה. תמיד חשדתי בפרגי, החברה הלבנה בבלק אייד פיז, שיש לה כאריזמה של מרבד רצפה. ב"The Dutchess" היא לא רק מבססת את ההשערה הזאת, אלא הופכת אותה לעובדה מוגמרת עם הוכחות בשטח.
פרגי, כחלק מהאנסמבל של הבלק אייד פיז, היא בחורה נחמדה שעושה עבודה לא רעה בכלל. אבל פרגי סולנית בזכות עצמה לא מחזיקה מעמד אפילו 5 דקות. האלבום שלה, כמו חלקים נבחרים בגופה, עשוי כולו מסיליקון: הוא חנפני, לעוס ומזויף. היא לא באמת סקסית, אין לה נשמה ואין לה אמירה. ביחד עם ויל איי אם, שהפיק לה את הבכורה, היא יורה לכל הכיוונים ולא פוגעת.
הניסיון לייצר להיטים גדולים בכל מחיר מביא לכך שבשיר אחד היא נשמעת כמו אטומיק קיטן, בשיר שאחריו כמו כריסטינה אגילרה ובזה שאחריו כמו סיארה. ברגעיה הטובים היא מספקת את "Fergalicious" הקופצני, "London Bridge" הלא צפוי ו"Glamorous" המחרמן, בו היא נהנית מנוכחותו של לודקריס. סיכוי גבוה שאתם עוד תקיאו מ "Mary Jane Shoes", שיר רע עם מקדם טחינה גבוה בשל סימפול שחוט מ "No Woman No Cry". בעולם מתוקן סאגת פרגי כסולנית נמרצת היתה מסתיימת די מהר, אבל קראתי איפשהוא שקוונטין טרנטינו ליהק אותה לסירטו הבא. כך שהעתיד, כהרגלו, נראה על הפנים.