קרקס השפע

העיצוב מעולם לא היה פופולרי כל כך בארצות הברית -
ממברשות שיניים לוכדות עין עד מחשבים - אבל נדמה
שבדרך נשכחה השאלה, מהו בעצם עיצוב טוב


עיצוב הוא האמנות שמסתתרת במראה הרגיל. עבודתם של מעצבי מוצר,
גרפיקאים וארכיטקטים מקיפה אותנו: נעלי התעמלות ושדכני סיכות,
חצובות ומגדלים, אתרי אינטרנט ומתקני צלייה. אסכולות העיצוב
שאינן שלוחות של מגמות אופנה כבר נחשבות בארצות הברית לילדים
החורגים של התרבות והמסחר.

על פי מדדים רבים, עיצוב מעולם לא היה פופולרי כל כך בארצות
הברית. מגזינים חדשים בענייני עיצוב ממלאים את דוכני העיתונים,
ומוצרים עתירי עיצוב מסובבים ראשים בחנויות. לאחר שבמשך שנים
קוננו מעצבים ושוחרי הטעם הטוב על מצבו העגום של העיצוב בארצות
הברית, וקינאו בגלוי באירופה, שבה גם בעיירות קטנות אפשר למצוא
חנויות המוכרות מוצרים בעלי שיק מרשים, נדמה שארצות הברית
סוגרת סוף סוף את הפער. מאז שנות ה-05 וה-06 לא נרשמה חדירה כה
גדולה של פריטים "מעוצבים" לזירת היום-יום.

ואולם לצד התהליך הזה עדיין לא התגבשה משמעותו של המושג "עיצוב
טוב". האם זה שיפור מוצר כך שיצליח מבחינה מסחרית? יביא תהילה
למעצב? יקנה למוצר יופי? זוהר? שימושיות? התחרות הלאומית
לעיצוב שהתקיימה השנה לראשונה - הפרסים חולקו בנובמבר במוזיאון
קופר-יואיט בניו יורק - היא הזדמנות לעסוק בשאלות לא פופולריות
אלה.

הטקס עורר עוד כמה שאלות: פרנק גרי, שתיכנן את מוזיאון
גוגנהיים בבילבאו, זכה בפרס על מפעל חיים. על השימוש היעיל שלה
בעיצוב כנשק מסחרי זכתה חברת אפל בפרס שמוענק להישגי חברות.
מעצב התערוכות ראלף אפלבאום, הממציא פול מקרידי ואדריכל הנוף
לורנס הלפרין זכו בפרסים גם הם. פרסים על יצירה אמריקאית
מקורית הוענקו לג'ון היידוק, האדריכל המיסטי שמת ביולי,
ולמוריס לאפידוס, שמלונותיו המודרניים הצבעוניים תמיד זכו
לאהדת הציבור ולזלזול הביקורת. חבר השופטים כלל את האדריכל
דניאל ליבסקינד ואת מרתה סטיוארט, בעלת כמה מגזינים ותוכניות
טלוויזיה על תרבות פנאי, הנחשבת ל"כוהנת" של העיצוב באמריקה.

התרבות הפופולרית גילתה שעיצוב יכול להיות זוהר, והמעצבים גילו
שזוהר מוכר. אבל לזוהר גבולות משלו. עיצוב, הקשור כל כך אל
החיים בכורח שלו להיות שימושי, צריך שיהיו לו שאיפות גדולות
יותר מאשר לספק שוק רעב לסמלי שפע. מה מאבדים כאשר הזוהר שולט?

אחד המקומות לבחון את השאלה הזאת הוא רחוב לאפייט במנהטן, רחוב
מסחרי שנסק עם הפריחה הכלכלית הנוכחית. ב-4991 היתה בו חנות
אחת שמכרה רהיטים מודרניים קלאסיים מיד שנייה; עתה יש ברחוב
לפחות תריסר חנויות כאלה, ומחירי הפריטים הנמכרים בהן היו
גורמים הלם למעצביהם. ייתכן שזה תור זהב. מעצבים מכל סוג, על
כליהם רבי העוצמה, יכולים ליצור כל מה שהשוק יסבול, והם כבר
עושים את זה. אבל עתה, לאחר שהשתחרר מעולו של סגנון שליט,
העיצוב עלול ליפול למלכודת הסגנון: גבולות שמוכתבים על ידי
הזוהר.

אין דבר אמריקאי יותר מלהלל ניצחון בתחום המסחרי, ובשנים
האחרונות בולטים בהחלט כמה ניצחונות כאלה: לא רק המחשב הצבעוני
caMi שהציל את חברת אפל, אלא גם מוצרים פשוטים יותר. מדף
מברשות השיניים בבית המרקחת נהפך לקרקס של ראשים גמישים, שערות
חודרות חניכיים וידיות המקנות אחיזה ארגונומית - תחום שלם
שהעיצוב שינה לגמרי.

אלא שאם מתעלמים מהדרישות הפונקציונליות של מוצרים כמו נעלי
טניס, מברשות שיניים וכלי מטבח, אבל עיצוביהם החדשים מציעים
משהו שמגמד את חשיבותה של הפונקציה. כאשר הופכים עיצוב לדבר מה
זוהר, הוא פותר קודם כל שאלות של מראה ותדמית, ורק אחר כך
בעיות של שימוש.

שדכני הסיכות המשרדיים הרגילים עוצבו בשנה שעבר מחדש בפלסטיק
שקוף דמוי caMi, ונהפכו מיד להצלחה. עתה, משהוחלט להתערב בצורה
החיצונית של מוצר שלא נעשו בו שינויים מאז שנות ה-05, יהיה
צורך להמשיך לשנות אותו כל כמה שנים רק כדי לעמוד בתכתיבים
החדשים של הזוהר. מהרגע שהם הגיעו למדפים, התחילה הספירה שלהם
לאחור עד השינוי הסגנוני הבא. עתה יעברו שדכני הסיכות אותו
תהליך של הצלחה וכישלון שהצית את עיצוב המכוניות האמריקאיות
מאז הופיעו בעוד צבעים, חוץ משחור.

רק אם לא ישיגו המוצרים המעוצבים החדשים מעמד של איקונה, הם
יפלו למלכודת הסגנונית - מוצר חדש יכול להיחשב לזוהר, חוצה
זמנים, שימושי, מצוין, צנוע, ואז פתאום להיעלם. כדי לא
להסתנוור מכל הזוהר הזה, על מעצבים לאחוז בעקרונות יציבים,
משהו שישרוד אופנות. אולי כדאי להם להישען על מסורת אמריקאית
שמתאימה לעיצוב: פתרון בעיות שביכולתנו לפתור. כל פרויקט
עיצובי מתחיל בבעיה, גם אם היא רק כיצד להבדיל בין מוצר אחד
למשנהו.


© פורסם ב"הארץ" בתאריך 0002/21/50