תחרות סיפורי "מיזוג" - סיפור מס' 11 - "בת ים קטנה"

בת ים קטנה

"אדווה, האם תינשאי לי?"
דן שחה לצדה של אדווה במי המפרץ החמימים. גופה החלק נע במים באלגנטיות, כמו הייתה דולפין.
מדי פעם היא צללה, רודפת בשובבות אחרי דג צבעוני. הוא אהב אותה בכל נפשו. לא היה זה עניין גופני גרידא, למרות שנהנה ממשחקי המין שלהם. זו הייתה היא עצמה. הוא אהב את חוש ההומור שלה. את השובבות שלה. את הסקרנות שלה. הוא אהב אותה כי, בתוך תוכה, היא הייתה שייכת לים.
היה זה הים שהכיר ביניהם.
דן נולד וגדל באילת. המורים המיוחדים שלו הקנו לו את אהבת המדע וכשלמד מספיק ביקש להתקבל לשלוחת אילת של אוניברסיטת ת"א. למרות הקשיים, הוא התקבל עם מלגה מלאה. הצטיינותו בלימודים הוכיחה את ההשקעה וכך התקבל ללימודי דוקטורט במעבדה של פרופ' יעקובסון. המעבדה עסקה בשחזור האקולוגיה של מפרץ אילת, לאחר ששוניות האלמוגים, על שלל החי הרב, כמעט והוכחדו כליל.
היה זה לאחר שנה של עבודה קשה ומייגעת, אשר רק בסופה החל לקבל תוצאות ראשוניות מניסוייו, שדן פגש את אדווה. היא שחתה לה בעצלתיים במימי המפרץ, שערה הארוך והשחור נסחף מאחוריה, עיניה כחולות כמו הים עצמו. היה זה השעשוע בעיניה שלכד את תשומת ליבו. באותו זמן עברה לידה הספינה עם רצפת הזכוכית, זו שמאפשרת לצפות בקרקעית הים. נראה היה לו כאילו היא משועשעת בשל אותם אנשים פתיים המשלמים כסף בכדי לראות קרקעית ים גוססת ושלושה דגים מסכנים. ואז, אדווה צללה בזריזות מתחת לספינה. כל האנשים על הסיפון רצו מיד פנימה להציץ דרך רצפת הזכוכית. דן צלל גם הוא וצפה בה מרחוק. היא נופפה לשלום לאנשים שהציצו בה, שערה השחור כאילו מסתיר את שדיה החשופים. לפתע, פלטה זרם בועות אויר, חגה סביב עצמה כאילו הופיעה בדולפינריום וחרצה לשון לאנשים ההמומים. ברגע ההוא דן התאהב בה.

לאחר שהספינה עברה, הוא ניגש אליה ואמר בביישנות "שלום".
"ראית?" שאלה בגאווה גלויה, "ראית את המטומטמים האלה? הם נופפו לי בחזרה..." היא צחקה בקול מתרונן ודן צחק איתה. מכאן השיחה קלחה לה בחופשיות. הם דיברו על הטיפשים בספינה ועל המצב העגום של המפרץ ומשם השיחה נסובה למחקר של דן. להפתעתו, אדווה גילתה עניין רב בעבודתו וידע לא מועט על חיי השונית. כשהערב ירד, דן ואדווה הלכו כל אחד לביתו, אך לא לפני שסיכמו להפגש שנית.
הם התחילו להיפגש על בסיס יום יומי, כמעט. היא נהגה ללוות אותו בניסויים, לפעמים גם עזרה ממש. הם שיחקו ביחד כל מיני משחקים, החל מתופסת ומחבואים וכלה בשחמט. הם דיברו שעות ארוכות. הכי הוא אהב כשהקריאה לו סיפורים ובעיקר אגדות עתיקות, מיתולוגיות. הוא מעולם לא שער שההיסטוריה של המין שלה כל כך מעניינת.
דן לא ידע עד כמה הוא אוהב אותה עד אותו מפגש עם הכריש. ביום ההוא הם שחו יחד, כמו תמיד. הם צללו לעבר השונית שדן החל לשקם, כשלפתע צץ כריש מבעד לסבך האצות והתנפל על אדווה. הכריש סגר מלתעותיו סביב זרועה ומשך בחוזקה. ערפל אדום החל להתפשט מסביב לאדווה. דן לא בזבז אף שניה. הוא התנפל על הכריש במלוא עוזו, מנסה להרחיקו מאדווה ולהכאיב לו מספיק כדי שיסתלק. הכריש הופתע מהתוקף הנחוש, שצץ באופן בלתי צפוי והחליט לברוח למקום בו יוכל לסעוד בנחת וללא הפרעות של מאהבים עוינים. דן חשב לרדוף אחריו, אך שינה במהירות את החלטתו וצלל לעברה של אדווה. הוא סחב אותה אל החוף וקרא לעזרה.
חלף כמעט יום שלם מבלי שדן שמע שמץ של מידע על מצבה של אדווה. הוא נע כסהרורי במשך כל היום, שוכח לאכול, לא מסוגל להתרכז בעבודתו. כשאדווה חזרה למחרת, זרועה חבושה וחיוך מרוח על פניה, הוא קפץ משמחה מסביבה, כמו כלב אובד שמצא את בעליו. היא השתמשה במצוף מיוחד, שמנע מהזרוע החבושה מלהרטב, כאשר נכנסה חזרה למים. הם התחבקו ואדווה נישקה אותו. לא הייתה זו הנשיקה על הלחי או על האף שהדביקה לו מדי פעם. זו היתה נשיקה עמוקה, אוהבת. היתה זו הפעם הראשונה בה הבין שאדווה אוהבת אותו בחזרה, שהוא יותר מאשר ידיד או שעשוע בשבילה. אבל המילה אהבה לא עלתה בשיחתם אלא לאחר שתינו אהבים בפעם הראשונה.
שלושה חודשים אחר-כך, דן אזר אומץ...
" אדווה, האם תינשאי לי?" שאל דן, מגמגם קמעה.
אדווה הססה. "דן, אתה יודע שאני אוהבת אותך, אבל אתה בטוח שזה הדבר הנכון?"
"כן" אמר בהחלטיות. "אני רוצה לבלות אתך את שארית ימי חיי. אני רוצה להגן עליך מכרישים. אני רוצה שתהיי אם ילדי...".
"ילדים?" אדווה שאלה, מופתעת. היא מעולם לא חשבה על האפשרות הזו קודם לכן והם הרי מעולם לא ראו צורך באמצעי מניעה. זה נראה לה בלתי אפשרי לחלוטין.
"איך יכולים להיות לנו ילדים?"
"אני חושב שזה אפשרי, אדווה. אני מודה שחשבתי על זה די הרבה במשך השבועות האחרונים. אני בדקתי קצת בספרות המקצועית. לא מצאתי הרבה חומר על הכלאה בין מינים שונים אבל מה שמצאתי הוא די מעודד. אבל מה שיותר חשוב, דיברתי גם עם כמה מומחים, אוף דה רקורד. הם סיפרו לי על מספר ניסויים שנערכים כעת. קבוצה באריזונה מנסה ליצור זיווג של כלב וחתול. הם עוד לא פרסמו את זה אבל הם כבר הצליחו לקבל ולד חי. חוץ מזה..."
"כן, דן?"
"טוב, זוגות נשואים של אדם ושימפנזה כבר לא יוצרים הד תקשורתי כמו פעם ויש שמועות, די מבוססות למען האמת, שעובדים עכשיו על טכניקה ליצור ילדים כימריים של אדם וקוף."
"אבל אנחנו קצת יותר שונים מאשר אדם וקוף."
"נכון, אבל הממ... תראי- הגנום של שני המינים שלנו כבר פוענח לחלוטין. אנו אמנם רחוקים גנטית וברמה הפיזיולוגית השונות בוודאי רבה יותר מאשר הדוגמאות שהבאתי לך. אבל עדיין, אדווה, יש סיכוי. וגם אם הסיכוי הוא קלוש, אני מוכן לקחת אותו. במקרה הגרוע, תמיד נוכל לאמץ. אולם אני חושב ששווה לנו לנסות. תנסי לדמיין את התינוקת שתוולד לנו, בת-אדם ודולפין. היא תהיה..."
"בת ים קטנה" אדווה השלימה את המשפט, מחייכת. מאושרת.