היום בו נוצח קרל לואיס

תומר שי

אליפות העולם השביעית באתלטיקה תיפתח בסוף השבוע באדמונטון וכרגיל, מובטחת לכולנו חגיגה גדולה על המסלול. ארוע השיא של מלכת הספורט הוא סיבה טובה למעט נוסטלגיה וגעגועים לרגעים קסומים מאליפויות קודמות.

אליפות העולם בטוקיו, 1991. קרל לואיס, האתלט הגדול בכל הזמנים, בשיא כושרו. חמישה ימים קודם לכן זכה קרל הגדול בבכורה בריצה ל-100 מ', תוך שהוא קובע שיא עולם: 9.86 שניות. מזה 10 שנים לא הפסיד בתחרויות קפיצה לרוחק, כולל זהב במשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס (84') וסיאול (88') ובאליפויות העולם הקודמות.

שיא עולם בן כ-23 שנה הבהב אז מעל כל תחרות קפיצה לרוחק בהשתתפות לואיס - 8.90 מ', הישגו האדיר של בוב בימון, שהושג בגבהי אולימפיאדת מקסיקו 68'. היה זה רק עניין של זמן עד שהשיא הוותיק מכולם ינופץ, ולואיס רצה, מאוד רצה לעשות את זה, במיוחד באליפות העולם, מגרשו הביתי.

האיום הריאלי היחידי על ההגמוניה של האלוף הגיע מכיוונו של מייק פאואל, מדליסט הכסף מסיאול, שהפסיד מול לואיס בכל 15 התחרויות הישירות ביניהם לפני טוקיו. בעוד פאואל פתח את התחרות בקפיצה חלשה של 7.85 מ', הפציץ לואיס בפתיחה עם 8.68 מ', תוצאה טובה ב-2 ס"מ מהישג השיא של פאואל עד אז.

התחרות נמשכה, כשפאואל משפר ל-8.54 מ', בעוד לואיס מנפק את הקפיצה השלישית בטיבה בכל הזמנים - 8.83 מ', עם רוח גבית חזקה מהמותר. בקפיצה הרביעית פאואל פסל, ולואיס הגדיל את יתרונו תוך שהוא קובע את התוצאה הטובה בכל הזמנים, 8.91 מ', שלא הוכרה כשיא בשל רוח גבית, אבל נטעה בלב הצופים תחושה של ארוע מיוחד, נדיר באיכותו הספורטיבית.

בתוך המולת העיסוק בתוצאה של לואיס, יצא פאואל לקפיצתו החמישית. ההרצה היתה טובה ולשם שינוי, מיקום הרגל על הקרש היה אופטימלי. פאואל התרומם לאוויר בזווית מושלמת, ריחף ונחת מעבר למחסום ה-8.90. הוא קיפצץ בעצבנות לאורך המסלול בעודו ממתין לתוצאה הרשמית, ואז הבהבו המסכים: 8.95 מ', רוח חוקית, שיא עולם חדש למייק פאואל.

לואיס נתן עוד שתי קפיצות מצוינות - 8.87 מ' ו-8.84 מ', אך היום הזה היה כולו של פאואל, שסיים את התחרות כאלוף עולם, שיאן עולם חדש בקטגוריה נחשקת ביותר, והיה לראשון שמנצח את קרל לואיס בבור הקפיצה מאז תחילת שנת 1981. וכל זה בבמה המושלמת של גמר אליפות העולם, בתחרות האיכותית אי פעם, שהושגו בה, מעבר לשיא, כמה וכמה קפיצות מהטובות ביותר בהיסטוריה.