"המסר החתרני" והתרבות האופוזיציונית

"השבוע דנו אצלנו, במסגרת קבוצת השחקנים, בצילום קליפ במסגרת השיעור "מוסיקה סרטים".
מי שעשה את השיעור הזה יודע במה דברים אמורים.
שחקנית אחת הציעה תסריט בוטה למדי.
שמחתי על ההעזה שלה.

התרבות שלנו עמוסה בכל כך הרבה באירועים "נחמדים" ונעימים לעין ולאוזן, שעושים "טוב על הלב" ומכהים את המצפון החברתי. על כן אני שמח על כל מקרה שבו יוצר עושה דבר שעשוי להיות מוגדר כאופוזיציוני לזרם המרכזי (או לתרבות הקואליציונית).
אלא שאז החל התהליך הידוע של עיבוד עצמי של החומר. דבר שמתחיל בהצהרת כוונות אמיצה ומסתיים לרוב בהתכנסות אל עבר מה שמקובל בתרבות המרכזית.
התפתחה שיחה מעניינת על אירועי במה ומסך נוכחים, על תרבות קואליציונית ואופוזיציונית, על מסרים גלויים וסמויים, וכו'.
בסופו של דבר, הוחלט שהתסריט יעבור שינוי אבל הרעיון המרכזי והכוונה המקורית יישארו תקפים, וזה בסדר. האירוע עדיין יהיה בוטה ואופוזיציוני על פי דרכו.
אבל מתוך השיחה התברר משהו על הבלבול הקיים ביחס למושגי יסוד כמו "מסרים חתרניים" ותרבות אופוזיציונית.
"המסר החתרני" מצוי כמעט בכל אירוע מרכזי.
בהצגת "המורדים" בקאמרי, יש קטע שבו נערה מופיעה בטקס ממלכתי וקוראת נאום שיש בו השלכות פוליטיות מיידיות אופוזיציוניות, וכביכול "חתרניות". התברר שרוב הקהל לא קלט את המסר, ואלו שקלטו - קלטו ושבו לסדר יומם ללא הפרעה. יש להניח שהם גם חשבו את עצמם חכמים יותר על שזיהו את "המסר החתרני". התיאטרון המרכזי משתדל לתת "גוד-טיים" לקהל המנויים שלו, ואם הוא יכול לגרום להם לחשוב שהם חכמים יותר, זה ודאי לא מזיק לחידוש המנוי בסוף העונה.
בהצגתה של תמר רבן "DRESS" שבה הקהל יושב סביב שולחן ומקבל ארוחה מלאה ונפלאה ומשקאות משכרים מעולים ממטבחו של בוקששתר, טענו אחדים שהיו שזורים בה "מסרים חתרניים". אם היו כאלה, לא זיהיתי אותם, אלא אם כן הם מגדירים כ"מסר חתרני" אותם רגעים שבהם יש התעללות קלה בקהל. כשיצאתי מהאירוע על בטן מלאה מאד ומבוסם בענני אלכוהול, הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו היה "המסר החתרני". זה היה ערב מענג מאד, ואם היו בו מסרים חתרניים, אז היו. למי אכפת.
בתקופת השלטון הסטליניסטי ברוסיה, היה התיאטרון מלא ב"מסרים חתרניים" שהובאו כרמזים גלויים למחצה, בבימוי ובהתנהגות השחקנים, במחזות המאושרים על ידי השלטון המרכזי. היו אלה לרוב מחזות קלאסיים של שייקספיר ואחרים, וגם מחזות מודרניים, שהופקו על פי הקו המרכזי המקובל. הקהל למד לזהות את המסרים הללו וזו, אומרים, היתה הנאתו הגדולה באמת. האם "הפוליטרוקים", כלומר, נאמני השלטון, שהיו מופקדים על "כשרותו" של האירוע מבחינה פוליטית, לא יכלו לזהות את "המסר החתרני" ככל צופה רוסי אחר?
יש להניח שיכלו לזהות אותו. מדוע אם-כן, לא הורידו את ההצגות "החתרניות" מהבמה?
אנשים פקחיים אלו ידעו את נפש האדם: אם תתן למדוכא מעט אשלייה של חופש, בתוך מסגרת הדיכוי הכולל, הוא ינשום לרווחה לרגע, וימשיך לשאת בעול הדיכוי, ללא שינוי, ללא מהפכות ובלי לסכן את הסדר הקיים.
לסיכום:
התרבות הקואליציונית מאופיינת, בין השאר, ב"מסרים חתרניים", המתפקדים כמעלי-מתח זמניים, ומתגלים לאחר מכן, לקראת סיום האירוע, כפורקי מתח, שאינם גורמים לשינוי מובהק בתודעת הקהל, אין בהם קריאה לפעולה, ולבסוף הם משתלבים במגמה המרכזית של התרבות הקואליציונית כמשמרת את הסדר הקיים.
לעומת זאת האירוע האופוזיציוני, זהו עולם אחר לגמרי. שם אין "מסרים חתרניים" מוסווים בתוך מרקם קואליציוני. שם המסר החתרני גלוי לעין ואינו עושה הנחות לאיש. האמן האופוזיציוני אומר את אשר עם ליבו, בלי להסתיר דבר. הוא קורא בבוטות רבה ככל האפשר לשינוי חברתי ולמהפכה בדרכי החשיבה. האם הקהל מזדהה עם המסר? זו שאלה אחרת. בדרך כלל, רובו של הקהל דוחה אותו, לעיתים בתוקפנות. על כן היוצר האופוזיציוני עומד כנביא האמת בשער ומטיף לתיקון העולם, בין אם רוצים לשמוע את דבריו או לא.
בגלל נדירותו של האירוע האופוזיציוני, קשה להביא דוגמאות מתחום התיאטרון, ואם כותב שורות אלו עשה אירועים אופוזיציוניים או לא, על כך יעידו אחרים.
דוגמא כללית אחת: תנועת ההיפים האמריקאית החלה דרכה בשנות השישים ברחוב אמריקאי אחד. כל התנועה כולה התיישבה ברחוב אחד במערב. לאחר שנה היא החלה להתפרסם והמוני צעירים נערו אל האזור "להיות היפים". ואז נטלו מייסדי התנועה ארון מתים וערכו טקס קבורה לתנועה. התנועה חדלה להיות אופוזיציונית וחדרה אל תרבות המוסיקה, הלבוש, הספרות התיאטרון והקולנוע המרכזיים. היא הפכה קואליציונית.
רובו של הקהל מחונך לקבל אירוע קואליציוני ולדחות באופן ספונטני כל אירוע אופוזיציוני. זהו עוד סימפטום של תרבות דיכוי.

שלכם באהבה
אמיר אוריין

תיאטרון החדר
שיטת אוריין - המעגל הפתוח / האדם-היוצר - במה ומצלמה
AMIR ORIAN - ROOM THEATRE - THE OPEN CIRCLE