האליטות מנותקות מהעם

פחות ופחות אנשי אקדמיה, סופרים ומשוררים פוקדים את התיאטרון הישראלי. הוא אינו מצליח לעורר בהם סקרנות; מה שאמור להיות מעוז האינטלקט והפעילות הרוחנית-התרבותית - והיה כזה בעבר - הפסיק להיות חלק מהשיח של האליטה האינטלקטואלית.
חוסר העניין בתיאטרון בא לידי ביטוי גם במוספים הספרותיים, שבניגוד לעבר, אינם עוסקים כמעט ביצירה התיאטרונית. "זה אחד הסימפטומים של אי היכולת להעלות את ההצגה לדרגת אירוע תרבותי ורוחני", אומר הסופר א"ב יהושע, שדווקא ממשיך להאמין בכוחו של התיאטרון.
"בשנים האחרונות אני ממעט ללכת לתיאטרון, אף על פי שזה המקצוע שלי", אומר איש התיאטרון הפרופ' יוסי יזרעאלי, "זה עצוב נורא, כי כנער ראיתי בתיאטרון את מיטב המוחות ואנשי הרוח. גם טובי חברי, שנהגו ללכת שנים לתיאטרון, מדירים כיום רגליהם ממנו".
הפרופ' יזרעאלי ביים עשרות הצגות, ניהל את תיאטרון החאן ומרצה על תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הוא מוטרד מההתרחקות של האינטלקטואלים מהתיאטרון.
התהליך הזה, לדבריו, נמשך כבר עשר שנים, והגיע לשיא בחמש השנים האחרונות. הסיבה העיקרית לכך, לדעת יזרעאלי, היא ההיצע בתיאטרון הרפרטוארי. "הוא מתחשב בעיקר במה יגידו בגת, ומה יספרו בחוצות אשקלון, וכמה הצגות יקנו ב'תיאטרון הצפון'", אומר יזרעאלי, "הדבר המפחיד הוא שנוצר בישראל בוז מוחלט לתחכום, למורכבות, לפיוט. התיאטרון עושה היום אקופונקטורה עם
נבוט. מדובר בחבורת בורסקאים שמתחפשת לרוקמי תחרה. רפרטואר רע מייצר שחקנים רעים והופך את הקהל לאספסוף שרוצה להתעייף פחות ופחות. הקהל המתוחכם מסרב מטבעו לרדת מדרגה, ופשוט לא בא לתיאטרון. אני לא חושב שהמנהלים האמנותיים יורדים לגובה העם - זה הגובה הטבעי שלהם; הם לא מפחדים להתמודד עם חומר מורכב - זה פשוט מה שהם מבינים. אתה לא יכול לכתוב סימפוניה אם כתבת עד עכשיו רק שירי עם".
ובכל זאת, קשה להתעלם ממספר האנשים שצופים בתיאטרון: ב-9991 עלה מספר הביקורים בשבעת התיאטרונים הגדולים בישראל ב-%01 לעומת 8991, והגיע ל-3.2 מיליון. מספר זה אינו כולל את הביקורים בהצגות הילדים, הנאמדים ב-007 אלף.
המספרים האלה אינם מרשימים את יזרעאלי. "השאלה היא מה קורה במפגש הזה", הוא אומר, "כמה אשנבים נפתחו ליופי המופלא של התיאטרון. נוצרה בישראל שפה תיאטרונית מזויפת. מדברים על מעורבות חברתית-פוליטית במלים חלולות, ועושים זאת תחת איצטלה של רלוונטי, אקטואלי, חוויה ישראלית. גם כשעושים קלאסיקה חושבים איך אפשר להפוך אותה לאקטואלית ורלוונטית. זו דינמיקה
של רידוד, שמרחיקה את האליטות".
הפרופ' יזרעאלי אינו היחיד המוטרד מכך. הפרופ' אהובה בלקין מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב מצטרפת לדעתו. "אני משתעממת בתיאטרון, כי הוא חוזר על עצמו, ולא תמיד לטובה. כמה פעמים אפשר לראות את ניל סיימון וארתור מילר? עם שייקספיר מפחדים להתמודד, והכי קל להתמודד עם מחזאות אמריקאית, שעונה כביכול על הצרכים של הקהל הישראלי. ההתמודדות עם הרפרטואר הקיים אינה מקורית או מעניינת; והמחזאות המקורית, מאז מותם של נסים אלוני וחנוך לוין, אינה קיימת. קונוונציות המשחק קפואות, המשחק גרוע, רק לעתים רחוקות רואים משחק מצוין, כמו של סנדרה שדה ומוני מושונוב ב'זרים', שלא גורם לך להצטער על בזבוז הזמן. מה הפלא שהתיאטרון לא מושך אינטלקטואלים? גם אני לא רצה לתיאטרון. זה סימפטומטי שיוצרי התיאטרון המעניינים - רנה ירושלמי, יוסי יזרעאלי ודודי מעיין - לא עובדים במרכז, עבודותיהם הן הרבה יותר מוצלחות מכל ההצגות שראיתי בקאמרי ובהבימה, בלי כל השוואה.
אני הולכת לתיאטרון כי אני חייבת, מאחר שתיאטרון הוא המקצוע שלי, אבל אם זה היה תלוי בי, הייתי בררנית הרבה יותר".
הד"ר נסים קלדרון, מבקר ספרות ותרבות, אינו מותח ביקורת על התיאטרון, כי הוא פשוט לא הולך להצגות. ב-02 השנים האחרונות ראה הצגות ספורות בלבד, ובעיקר משום שחברים הזמינו אותו. הנתק הזה מפתיע; קלדרון נולד לתוך תיאטרון )"ההורים שלי לא הפסידו הצגה אחת של הקאמרי, ומאז שהייתי בן 11 לקחו אותי להצגות"(, עבד בחופשות כדי לממן כרטיסים להצגות, למד תיאטרון באוניברסיטה והיה הדרמטורג של תיאטרון חיפה בין 7791 ל-9791.
עד 0891 ראה כמעט כל הצגה שעלתה בארץ, ואז הפסיק ללכת תיאטרון.
"הלכתי לכל כך הרבה הצגות מאכזבות, שזה הרג לי את הסקרנות. בזמן העבודה בתיאטרון חיפה הצטברה אצלי הרגשה שהתיאטרון מתחיל להיות אפור כמו משרד, שהכל או כמעט הכל הופך להיות טכני, שכל מה שאני רואה בתיאטרון בארץ מאבד את זיק היצירתיות והופך מעין מנגנון ביורוקרטי עבש, שתיאטרון הוא מקום ששום דבר אמיתי לא קורה בו. בשלב מסוים התחזקה בי ההרגשה שצריך לברוח מהתחום כולו, ופשוט קמתי והלכתי".
כיום מתרפק קלדרון על העבר בתיאטרון, על ימים שבהם "היה משהו מעניין, איזה חיפוש דרך, משהו שגרם "האליטה והתיאטרון: גם אנשי תיאטרון מובהקים משתעממים לי להתרגש. אני זוכר את זלמן לביוש ב'דו"ח לאקדמיה' של קפקא, כששיחק קוף מדבר; או את גילה אלמגור עושה תפקיד קטן ב'גליליאו'. אני זוכר מכה של רעננות, חוויות חזקות".
גם יצחק לבני, לשעבר יו"ר רשות השידור, היה פעם חובב תיאטרון מושבע שכמעט לא החמיץ הצגה. כיום התיאטרון אינו מושך אותו במיוחד. "ברור שב-01-21 השנים האחרונות התיאטרון מושך פחות אינטלקטואלים", הוא אומר, "שתי מגמות גרמו לכך: האחת - מחזות רלוונטיים אקטואליים, מסוג ההצגות על דרעי וגורודיש, שהשאירו אותי אדיש. אלה הן דוקו-דרמות, שנותנות הזדמנות קלה למשחק חסר
ערך אך יעיל, ללא ערך אמנותי. המגמה השנייה - מחזות שמראש יש להם סיכוי להצליח, כי הם עוסקים בהיסטוריה של היישוב, האצ"ל והלח"י, והם בסיס למשיכת קהל גדול, אבל לא מעניינים".
ב-51 השנים האחרונות חלה ירידה חדה בכמות ההצגות שלבני רואה. "וזה לא בגלל שאני מעדיף טלוויזיה, מחשב או אינטרנט", הוא אומר. הוא עדיין הולך לראות את מחזותיו של חנוך לוין וביצועים מסוימים לצ'כוב ושייקספיר, אבל אלה נעשו חלק קטן מדי מההי