ספר (של אורי פסטר) לילדי התיאטרון

ספר לילדי התיאטרון
"הכוכב הקטן מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים "
אורי פסטר.
הוצאת כנרת, 441 עמ', 92 שקלים

מאת:
טל קרא-עוז
© פורסם ב"הארץ" בתאריך 0002/02/21

ילדי התיאטרון הם ילדים מזן מיוחד. אני עצמי גאה להיות ילד
כזה. מדובר בילדים שנלקחו בשבי בידי הקסם שבתיאטרון. ילדים
שלקו בחיידק הבמה ואינם מעוניינים להירפא. גם אצל המבוגרים,
שהפכו את התיאטרון למקצועם, אם מסתכלים עמוק לתוך עיניהם,
מאחורי כל הלכלוך והזוהמה הנובעים משנים של עבודה קשה ותסכול,
אפשר לראות שרידים של הילדים האלה. אבל הילדים האלה בודדים.
מספרם מעט וחבריהם לרוב אינם מבינים על מה כל המהומה. הילדים
האלה זקוקים לספר.
האם "הכוכב הקטן" מאת אורי פסטר הוא ספר כזה? אולי, אינני
בטוח. אני לא יכול להחליט לבד. אורי פסטר הוא איש ששמו הולך
לפניו. קשה שלא לגשת לספר בלי ציפיות שונות הנובעות מהמוניטין
שלו. אין בארץ כל כך הרבה במאים "מפורסמים", ופסטר הוא אחד
כזה. מחזות-הזמר שהוא העלה )בין שאר עבודותיו( בהחלט הותירו את חותמם על הבמה הישראלית.

ספרו מספר על יאיו, ילד בן תשע ממושב בעמק יזרעאל. ילד נבון
ונחמד, די רגיל. הנה מגיעה לה חופשת הפסח, והורי הילד מחליטים
לנסוע למזרח-הרחוק. יאיו יבלה אצל דודו דרור בעיר הגדולה
תל-אביב. כשהוא יורד מהרכבת, מתרגש לקראת הפגישה עם הדוד
האהוב, הוא פוגש דווקא את דני, הנהג של התיאטרון. מסתבר שדרור
וחבריו בתיאטרון עסוקים מאוד לקראת הבכורה ההולכת ומתקרבת של
מחזה בעל שם מפוקפק למדי, "קוויאר ואפונים". בעצם, רוב העלילה
מתמקדת בהרפתקאות יאיו בעיר הגדולה, בעת שהוא נתקל בהרבה
טיפוסים תיאטרוניים מצויים, מספיק להתאהב (בתיאטרון ובילדה
צעירה), להשתרבב אל תוך ההצגה ולהפוך לכוכב קטן למה ואיך? לא
אגלה).

כמה דברים בספר מצאו חן בעיני במיוחד. ראשית, הסיפור הקלאסי על
הילד מהפריפריה שהופך לכוכב בעיר הגדולה, סיפור מוכר כל כך
בעיקר מסרטי מחזמר אמריקאים משנות ה-05. נכון, עמק יזרעאל זה
לא קנזס ותל-אביב זה לא ניו-יורק, אבל בכל זאת טוב ונעים לזכור את זה שבעיני הילדים יש לעיר ולתיאטרון (אפילו בישראל) קסם מיוחד, כמעט בלתי נראה לעיניים מבוגרות ומנוסות יותר.

משהו שקצת הפתיע אותי הוא עד כמה הספר, שבאמת נטול כל נימה
דידקטית, מלמד על מושגים תיאטרוניים. יש שם דברים שקצת מובנים
מאליהם לכמה אנשים, אבל אולי לא כל כך ידועים לילדים, ויש שם
גם מידע שהרבה מבוגרים לא יודעים. מעיצוב תפאורה ותלבושות עד
לבימוי, ממקטים עד למיזנסצינות - באמת מדובר ברמה יחסית גבוהה
)אבל שוב, מאוד נינוחה ולא רצינית מדי).

והנה נדמה לי שעליתי על שימוש אפשרי מצוין בספר. אין הרבה
ספרים (אם בכלל) על תיאטרון המתאימים לקריאה בכיתה. הנה סוף
סוף בא ספר שלדעתי מספק לילדים את כל הכלים הדרושים להם להנאה
מלאה מהצגות תיאטרון, ואולי גם לראשונה ייתן להם להעריך את כל
עולם התיאטרון כולו, מהשחקנים ועד למנהלי התיאטראות, ולהבין מה מתרחש שם, את "מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים", שזו תת הכותרת של הספר.

עם זאת, נחמד לראות עד כמה הספר באמת מציג לנו את ה"סצינה"
התיאטרונית הישראלית (עד כמה שאפשר בספר המיועד לילדים), עם
הפרטים המייחדים דווקא אותנו. יש גם הכיף שבניסיון לגלות על מי "ביסס" פסטר את הדמויות והמקומות בסיפור. הספר לא נוקב בשמו של תיאטרון מפורש, אבל כשמדמיינים את בימת התיאטרון הלאומי כרקע למאורעות שבסיפור מקבלים תמונה קוהרנטית להפליא (בכלל, כשלמנהל תיאטרון פיקטיווי קוראים בשם אגרון, קצת קשה שלא לחשוב על מישהו מסוים).

וכך מטייל יאיו בתל אביב נטולת החמץ, מחפש אחרי דודו ובינתיים
פוגש בשלל דמויות צבעוניות - מנש, בעל מזנון התיאטרון, קוקה,
הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי )מעין תערובת של ליא קניג
וגילה אלמגור(, השחקנית היפה מנדי )שאותה מייעד יאיו בעל הטעם
המשובח בנשים לדודו דרור(, ליאו, עוזרו המטורף של הדוד - וגם
מתאהב בדנה היפה, בתה של לריסה מעצבת התלבושות.

זהו ספר - קצת מתוחכם מן הרגיל - שנכתב לילדים, ואני חושב
שרובם ייהנו ממנו. לדעתי גם מבוגרים ייהנו מהספר, בעיקר כספר
ילדים אבל לא רק. בכלל, הספר גרם לי להרהר מה בעצם מחפשים
מבוגרים, או כל מי שעבר את שנות ילדותו, בספרי ילדים.
נוסטלגיה? תום? אמת? זהו כמובן נושא לדיון ארוך, וקטונתי מלספק תשובה מלאה, אבל לדעתי הספר נוגע בעניין הזה באופן קצת חבוי.
אולי התשובה לשאלה מתבטאת בעובדה שהספר נכתב בגוף ראשון מפי
ילד בן תשע, בידי מבוגר שעשה הרבה למען הקהל הצעיר, איש שניסה
הרבה "להתחבר" אל ילדים בהצגותיו, ועכשיו מנסה דרך ספרו להתחבר אל הילד שבתוכו ולכתוב כמו ילד ממש.

אבל כתיבתו של יאיו היא לא כתיבה של ילד בן תשע (לפחות אינני
מכיר ילד שכותב בסגנון כזה). יאיו נמצא בעיני באמצע, בין
המבוגר לילד. זה לא בהכרח פגם. אדרבה, הניסיון החצי-מוצלח הזה
של המבוגר שמחפש את שרידי הילד שבתוכו, והילד יאיו בסיפור -
בוגר שאינו מבוגר: נקודת המפגש הזאת היא בסופו של דבר מה שהכי
ריתק אותי בספר. ואולי נקודת המפגש הזאת תקפה לגבי מבוגרים
וספרי ילדים בכלל, אינני יודע.

אהבתי מאוד את הציטוט של המחזאי והסופר חניף קורישי, שבו בחר
פסטר לפתוח את הספר. מלים שבאות כמעין הצדקה לכל העוסק בתחום
המטורף הזה, מלים שאנשים רבים יזדהו עמן, או לפחות ירצו
להזדהות עמן: "אני יודע שאם יגידו שאני טיפש וגרוע וחסר
כישרון, זה לא יהיה אכפת לי, כי זה חלק מהמחיר שאני צריך לשלם
על כך שבחרתי לעצמי בדיוק את החיים שרציתי כל כך". אני מאחל את זה לכל אדם שעובד בתיאטרון.



© פורסם ב"הארץ" בתאריך 0002/02/21