לונדון מנה לראות. ינואר 2001

טוב, היה לי רק שבוע . והיו כל כך הרבה דברים שרציתי לראות. והיה לי רק שבוע . לונדון הייתה עמוסת
הצגות . החל ממחזות שייקספירים ( המלט , קומדיה של טעויות , הסערה ) וכלה בקומדיות טובות כמו Art. ומחזות זמר מכאן עד להודעה חדשה. נוטר דאם דה פריס , שיר אשיר בגשם ( על פי הסרט ) המחזמר החדש של אנדרו לויד וובר " The Beautiful Game" ובסטראטפורד הציגו את " סוד הגן הנעלם " עם לינזי האטלי הגדולה ( ואת זה לצערי לא הספקתי לראות).

^^לונדון גם הייתה עמוסת כוכבים .^^
אפשר היה לראות את ג'רי הול ב "הבוגר", את ונסה רדרגריב ב " גן הדובדבנים" את ג'סיקה לאנג " ב" מסע ארוך אל תוך הלילה " מייקל גמבון ב " משרתם של שני אדונים " ואיליין פייג' ב " המלך ואני ". והיו גם הצגות פרינג'. והצגות כמו "ארץ אחרת".

^^המיגוון היה עצום^^ והיה לי רק שבוע. לראות הצגות בלונדון זה כמו לעמוד מול בר סלאטים ענק כשביד שלך יש צלחת מאוד קטנה. לכן החלטתי לקחת מכל דבר קצת.

בלונדון סלט השף שלי הוא ^^"עלובי החיים"^^ אני תמיד הולך לראות את זה שם, ותמיד אני נהנה מחדש. את אפונין שיחקה שם הפעם ג'ואנה אמפל , ששיחקה גם ב"מיס סייגון" וב"ישו כוכב עליון". את זאן ולז'אן שיחק הפעם האנס פיטר ג'נסנס,זמר אופרה שעובד גם עם הראש. הוא לא רק שר את הטקסט, אלא גם טעם כל מילה ומצא הרבה משמעויות חדשות ונכונות. אבל הכי נהניתי לראות שם את טנארדייה של בארי ג'ימס. בארי ג'ימס כבר שיחק את התפקיד הזה ובצורה הטובה ביותר והוא היה שופע רעיונות חדשים ומאוד מצחיקים. בקיצור: עלובי הרפש - תענוג לנפש.

משם עברתי ^^ל"הוביט"^^ על פי הסיפור של ג.ר.ר. טולקין .ההוביט זאת הפקה שנודדת ברחבי אנגליה והיא תציג בלונדון עד סוף ינואר .
הדרך שאשליות התיאטרון מעבירות סיפור של דמיון ופנטזיה היתה מדהימה . ישבתי שם פעור פה ומוקסם . הבעיה בהצגה הזאת היתה בטקסט . אני חושב שזה היה משום שהעבירו לי את הסיפור נטו . בלי כל מני משמעויות חדשות . אני חושב למשל שאם היו נותנים להוביט למשל לדבר קצת לקהל , זה היה מקרב אותנו יותר אליו וזה יכול היה להיות גם יותר משעשע . אני יודע שקשה להעביר סיפור כמו ההוביט לבמה . וזה לא היה מותח , מרגש , או מצחיק . אבל זה באמת היה מקסים . יש אנשים שטוענים שסיפורי פנטזיה שייכים לקולנוע . כי אין שם גבולות של מרחב , חלל וזמן . אבל אני חושב שלראות את ההוביט על במה - זה היה קסם אמיתי . וכאן יש לתיאטרון ניצחון על הקולנוע .

חבל שאת אותו הדבר אני לא יכול לומר על ^^"המכשפות מאיסטוויק".^^ המכשיפות מאסטוויק זה מחזמר שנעשה על פי הסרט . ולכןזה גם ניראה כמו חיקוי עלוב של הסרט . הכל מהצורה בה נראו הדמויות ( בניסיון נואש להידמות למישל פייפר , סוזן סרנדון, שר ו ג'ק ניקולסון ) . וכלה ברגעים שהיו פשוט מהממים בסרט , ועל הבמה הם היו כל כך חסרי משממעות. ( החל מסיפור הדובדבנים - ועד לחיסול של דריל ואן הוגאן - הגבר- שטן ) העלילה לקתה בחסר ולא היה ברור למה הבנות כל כך שונאות את הגבר הזה פתאום . המוסיקה היתה נוראית עם שירים שאני לא אזמזם יותר בחיים . והם היו נדושים יותר מאשר בסרטים המצויירים הכי גרועים .
שני דברים טובים אפשר לומר על המחזמר הזה . אחד זה הרגע ( שהוא באמת בלתי נשכח) שבו עפות המכשפות גבוה אל על מעל הקהל , והשני זה השחקן הראשי ששיחק את דריל ואן הוגאן, שהיה פשוט מהפנט, ולו באמת היתה נוכחות מלאת קסם על הבמה.
ובכל זאת, לדעתי "המכשפות מאיסטוויק" הייתה החמצה, משום שיש פה ארבעה תפקידים מדהימים וסיפור מלא קסם שאפשר היה להעביר אותו בצורה המטורפת ביותר . ועל זה אפשר לומר - חבל על הזמן. כי באמת חבל על הזמן הוא קצר ואפשר לראות בזמן הזה הצגות הרבה יותר טובות. כמו למשל...

^^"אבנים בכיסים".^^ אבנים בכיסים זה מחזה של מארי ג'ונס . הוא מספר על שני סטטיסטים אירים שמשחקים בסרט של אמריקאים שמנסים להפיק סרט אירי בהפקה גדולה - בזמן שהם מקבלים שכר זעום ומתייחסים אליהם בצורה נוראית. ויש להם חבר שמתאבד ולא רוצים לתת להם להשתתף בלוויה משום שכל יום צילומים שווה הרבה כסף. בהצגה ניתן לראות הרבה מאוד תפקידים. שני הסטטיסטים, החבר שלהם שהתאבד, הסטטיסט הזקן, הבמאי ומנהלת האולפן, הכוכבת הראשית והיפה ושומר הראש שלה, ועוד. כל התפקידים האלה מגולמים בידי שני שחקנים בלבד, והם כמעט ואינם מחליפים תלבושות ועל הבמה אין שום תפאורה או אביזרים מלבד תיבה . שני השחקנים מחליפים תפקידים במהירות ובצורה חלקה ובאותה צורה הם עוברים גם ממקום למשנהו. אני מוכרח לומר שזה די משעשע, אולם גם ברגעים יותר נוגעים ללב של ההצגה הזאת המעבר כל כך חלק שהוא בהחלט לא מפריע להעברת הסיפור או הורס רגעים מרגשים . זאת באמת היתה הצגה נהדרת. מצחיקה ומרגשת כאחת, שמה שחשוב בה הוא באמת השחקן עצמו, האדם עצמו (ובמקרה שלנו - הסטטיסט עצמו).

אתמול הייתי צריך לנסוע. אבל לא יכול הייתי לעזוב בלי לטעום עוד סלט אחד. דובדבן אחרון לקינוח. אז הלכתי לומר שלום ל"מדאם מאלוויל", שזה באמת היה דובדבן אמיתי. "מדאם מאלוויל " מספר בקיצור על קשר רומנטי בין מורה לתלמיד שלה . משחקים שם אירין ג'קובס, ששיחקה גם ב"אדום" של קישלובסקי, ומאקולי קאלקין (שכחו אותי בבית). וזאת היתה הצגה שהיתה גם מצחיקה וגם אישית מרגשת ונוגעת ללב. ועד עכשיו איני רוצה גם אני להיפרד שוב ממדאם מאלוויל.

הייתי בלונדון וראיתי רק חמש הצגות מכל המבחר העצום שהיה שם . אבל כל הצגה באמת היתה שונה מכל האחרות.
וכמו בבר סלאטים היתה לי צלחת קטנה. ואחרי שאכלתי, יצאתי רעב ובפה היה לי טעם אחד. טעם של עוד.

צ'ארלי .


פורסם בפורום התיאטרון IOL
05/01/01 20:34