לכל השדים והרוחות: חגיגה של שחקנים. חוו"ד

כיף לראות שחקנים ערומים מאפקטים, שיש להם רק את עצמם ואת הפרטנרים שלהם, בוראים עולמות.
ההצגה הזאת היא בראש וראשונה חגיגה של מלאכת השחקן ואמנותו. כל שלוש ה"שירות" נפלאות כל אחת בדרכה (שירה, שירילי ושירי) והבחורים מרשימים כל אחד בתורו.
כולם נפלאים, וכל אחד מקבל את הצ'אנס שלו, וכולם ביחד עושים אנסמבל הרמוני, למרות שלא הזיעו יחד במשך שנתיים (בלי שכר), כמו במיתוסים של שנות השבעים.
זה קצת ארוך מדי, וחבל. לז'אנר של "תיאטרון סיפור" יש נשימה קצרה וקומפקטית ואז הוא חזק. כשמנסים למרוח אותו על שעתיים וחצי כולל הפסקה, המזנון מרוויח אבל הקהל מפסיד.
התפאורה של רותי דר מספקת רקע פיוטי ופונקציונאלי. היא פותחת את הבמה לכל צד ומניחה לחושך להיות בד הציור שממנו מגיחות הדמויות. זה מתאפשר גם הודות לתאורה המצויינת של בריאן האריס, ששמו צמוד לשמו של מייקל אלפרדס אצלנו כבר שנים רבות.
את הפלא הזה עם שחקנים רק הבמאי מייקל אלפרדס יודע לעשות, ובזאת אני מסכימה לחלוטין עם הביקורת של הנדלזלץ.
כשאלפרדס עזב את ארצנו במפח נפש ב- 1975, לאחר שהקים להקה מופלאה בתיאטרון החאן ועשה עוד כמה דברים חשובים בחיפה ובקאמרי, ריאיינתי אותו על סיבות עזיבתו. הוא טען אז, שהכל חפיף אצלנו, הכל "יהיה בסדר", שהשחקנים חסרים מוסר עבודה ורק מחפשים תירוצים ללכת לקופת-חולים במקום לחזרה. עכשיו הוא נשמע אחרת. מרוצה מעבודת הצוות הצעיר שלו, אומר שמשהו השתנה אצל השחקן הישראלי.
מעניין. האם זה בגלל בתי הספר? התחרות הגדלה והולכת? הסטנדרטים וציפיות הקהל שהשתבחו עם הזמן? הכל ביחד, כנראה. אבל טוב לשמוע גם מחמאות, לפעמים.
שורה אחרונה: מומלץ לאוהבי שחקנים וסיפורים.