שיחות עם נסים אלוני ב'

נסים אלוני: שיחות עם יוסי פולק (חלק ב')
פורסם במוסף "הארץ" 26 ביוני 1998.

"אני אומר לעצמי, אני עושה הצגה לעצמי בזה שאני לוקח לעצמי זמן ואני לא עושה שום דבר אחר. אני באמת שקוע בהצגה בכוונה שאני אגלה משהו סמוי. באמת. כי אני בטוח שזה הדבר היחידי שבאמת נוגע לי. אם אני לא מגלה בהצגה משהו, אין לי מה לעשות. אני רוצה לגלות משהו. זה לא חשוב שאני כן אמצא או לא אמצא. אבל אני מאוד רוצה. ואני תמיד אומר לעצמי שזה עניין של זמן.
כלומר, הגילוי האמיתי יבוא כשזה יהיה על הבמה, בחזרות האחרונות, אבל אז אין זמן, אין זמן. כי רק שמה יכול להיות, שום דבר אחר לא. באמת. רק שם יכול לקרות לי הדבר הזה. פתאום ייצא משהו ואנחנו צריכים עוד שבוע שבועיים או חודש או משהו כזה וזה לא יצא. בגלל זה אני עני. "אני גם אומר לעצמי, תראה, בכל העולם עושים חזרות על הבמה פחות או יותר
יום שלם, זה לא סתם. כי אלה שעובדים על הבמה, אני נורא אוהב שהשחקנים מודדים מרחקים מי על מי, מי לא על ידי. ואני מסתכל לראות מה יהיה שם. שם בעומק, מי יבוא מכאן. כי אחרת זה נעשה מדעי. אתה יודע שעד עכשיו עוד אני חושב, אני משאיר את זה לרגע האחרון, המיזנסצינה של האחד מול השני זוחלים בכריעה. זה משנה את כל הטקסט. אני לא יודע אף פעם איך זה נראה באמת, על במה זה אחרת. זה לא אותו הדבר, זה מרחקים אחרים. אני צריך לראות הצגה
יחסית נכונה. ולכן נדמה לי כל הזמן, אני אומר לעצמי, אחרי הצגה, כיוון שאני מוכרח בסופו של דבר להסכים, אז אני גמור. באמת, אני מרגיש בפנים גמור לחלוטין".
ולמה הם רוצים שתעשה הצגה?
"אני לא יודע. אני באמת שואל את עצמי לעתים די קרובות, כי אני מאמין גדול בתשוקות ההדדיות. כלומר, אם הייתי מרגיש תשוקה אמיתית מטעם התיאטרון. הייתי בטח הרבה יותר טוב. אבל אני לא מרגיש. כי התשוקה, אתה יודע, היא פלסטית. רובה לא תשוקה אמיתית. לא אכפת לי שיעשו לי את המוות. אבל עם תשוקה. לא אכפת לי שהם יגידו, מה זה אתה פתאום עובר את הזמן. כל מיני דברים. אבל זה לא תשוקה אמיתית. התשוקה שלהם היא לא אמיתית. היא
תשוקה כזאת רחבה ביותר, זה לא זה.
"בכלל, אני גם לא חושב, אולי זה הטעות שלי, אני לא חושב שאני מגזים. אני יודע שבכל העולם עובדים ככה. אז למה, למה אני מוכרח להסכים ועוד להודות שאני רע. למה? אני רוצה לעבוד הרבה זמן. ואני עוד מסתכן, אני לא מקבל יותר כסף. איך אפשר. אז אני מסתכן בזה שאני לא מקבל כסף. אני מסתכן בזה שהמחזה לא יהיה פופולרי. באיזה שישה, שבעה חודשים של עבודה, נאמר. ובכל זאת זה לא זה.
"ואני יודע מראש, הם )מנהלים אמנותיים( לא יודעים בכלל שהם רוצחים, כי אני צריך להתנהג, לא להתנהג, גם לדעת, שאסור לי בשום אופן לקבל אותם כמו שליטים. כי אני יודע שהם מנסים לרצוח, בלי ידיעה. זה הכי נורא. אין להם זדון. אין להם, אם היה זדון היה אפשר להילחם בהם בקלות. אין להם זדון אמיתי. יש להם רישול. זה הדבר, יש להם איזה מין רישול, הם אומרים משהו.
למשל, בן אדם עושה מחזה, הוא עם כל המהות שלו בתוך הדבר הזה. חולם את זה. חי את זה. מה זה להפסיק? זה לא ככה. זה לא הולך פשוט. אני יכול להבין שמפסיקים, אבל הם לא יודעים בכלל מה קורה כשפתאום זה נפסק. כל זה נפסק, בבת-אחת! זאת אומרת, זה לא ממין המחשבות שיש להם בראש. תפסיק עכשיו עוד כמה חודשים איכשהו, מה קרה? זה מה שמדאיג אותי, זה לא שמפסיקים אותי. מה
שאני אומר גם שזה לא נראה לי שרק הם הפסיקו את זה".
אלא מי?
"אני חושב שגם השחקנים. נדמה לי, אבל אני מדבר באופן פילוסופי. שתפקיד של שחקנים, החיים של השחקנים זה יותר, קצת יותר קל, כי מוטל עליהם תפקיד ותמיד קל לך למצוא לגבי עצמך האשמות והאשמות שכנגד. זה כן, אבל בכל זאת אתה חייב, אתה חייב, כי אתה מקבל משכורת. אתה חייב להפסיק כאן, להתחיל
כאן. אני אומר לעצמי, זה לא כואב? מה, מה פתאום! מה, זה כל כך קל? ואני אומר, תהיה חזק. אני לא רוצה לחשוב כמו שהם חושבים, כי אני אשתגע. אני מוכרח להיות נורא חזק, וזה באמת, אתה צריך להיות קצת גיבור. כי אני יודע, ששחקנים. נניח, זה לא ייהרג וזה טבעי בעיני. לא ייהרג".
השחקנים הפסיקו את ההצגה )"האם יש מקקים בישראל"(? "זה לא משנה מי מפסיק. לא חשוב". לא, זה כן משנה. מבחינתך אולי לא, אבל אני חושב... "תראה, זה לא פעם ראשונה שאני רואה הצגות שנפסקות ונמשכות וקמות, זה לא פעם ראשונה. וזה קורה בכל מקום. הם לא חשים כמו שנגיד עמרי )ניצן(, עם החישובים שלו המוזרים, הם חושבים שאני אידיוט. אנחנו באים לחזרה, אז הוא אומר, החזרה שלך באולם הקטן. מה, אני ילד? זה לא משחקים כאלה. אותו הדבר
אם מפסיקים אותך. הוא לא חש. כמו שהוא בא ואמר לי, תפסיק את ההצגה, בנקודה זאת וזאת למה לך להתייסר? אני מפחד לחשוב שאולי, אין להם התחושה הזאת. הם לא יודעים. לכן גם לפי דעתי עושים לפעמים דברים נוראים כשלמעשה הם לא יודעים מה הם עושים.
"כשהם באים אני יודע בדיוק מה יש להם להגיד, לפני שהם אומרים. שכבר אני אומר לעצמי איך לנסות להיות חזק. כי אני יכול בקלות ליפול. אני עובד, נגיד, שמונה חודשים, תשעה חודשים. עכשיו, להפסיק, זה לא עניין, אני לא יכול לקום בבוקר ולהמשיך לכתוב כאילו שום דבר לא קרה. אי אפשר. אז אני אומר לעצמי, איך איך אני אחיה. כי אני לא מאמין להם הרי. איך אני אחיה.
מיד אני עושה כל מיני מאמצים להתקיים. לשרוד. אבל איך אני אחיה בכל זאת. אז אני תיכף עושה עם 'הארץ' וכל מיני דברים כאלה. אבל אני כל הזמן אומר לעצמי, איך אני אעבור את הפגיעה הנוראית הזאת, כי זו פגיעה, לא בי, כי אני בעיני עצמי גם לא כל כך, הפגיעה היא בכל העשייה, אני פתאום עושה איזה שהוא דבר, בום, מכה, כלום. אז כמובן אחרי זה שבוע אני לא יכול בכלל לגעת
בשום דבר. לא יכול לכתוב מלה.
"אני יודע יפה מאוד, שבאיזשהו מקום, מלבד כל זה, גם המהימנות שלי כן מוטלת בספק. נוסף על זה שאני כמובן גם כן אומר, מי יודע, אולי אני כבר לא יכול לכתוב. גם זה יכול להיות. אז אני נלחם כל