מחוץ לדלת של חגית

לפני חמש או שש שנים, כשעוד הייתי בתיכון, אמרה לי אחת הבנות בכתה שלי שאני מוצא חן בעיניה. לא ידעתי אז למה, בדיוק, היא מתכוונת, אבל הנחתי שזו מחמאה. בטח יש אנשים שיכולים לשמוע אמירה כזו ולהמשיך הלאה בחיים שלהם, כאילו כלום לא קרה. אני לא כזה. אצלי זה היה אירוע משמעותי.

אולי בגלל זה אני עומד עכשיו כבר רבע שעה מחוץ לדלת של חגית ולא מצליח להחליט מה אני עושה עם עצמי ברגע שהיא פותחת את הדלת. נורא הייתי רוצה להגיד לה, שהיא מוצאת חן בעיני, אבל זו נראית לי מעמסה כבדה מדיי בשביל בחורה רזה כמוה.

חבר שלי, אורי, תמיד אמר לי שהבעיה שלי, היא שאני חושב יותר מדיי.
"אתה יודע מה הבעיה שלך, דרור?"
"מה?" אני שאלתי, כאילו שאני לא יודע.
"הבעיה שלך היא שאתה חושב יותר מדיי". היה לו מבט של ניצחון על הפנים, כאילו שברגע זה הוא הצליח לפצח איזה קוד סודי שרץ אצלי במוח.

אז הבחורה ההיא בתיכון, אחרי שהיא אמרה לי את זה, אני לקחתי את זה לתשומת לבי. חשבתי על זה לאורך כל שיעור ההיסטוריה, אחר כך חשבתי על זה בהסעה בדרך הביתה ואחר כך חשבתי על זה גם תוך כדי משחק הכדורסל בשכונה. אורי צעק עליי שאני לא מרוכז, אבל לי לא היה איכפת כל כך ובסוף אפילו קלעתי סל אחד. רק כדי שידע שאני כן.
אחרי איזה שבוע של חשיבה מאומצת הגעתי למסקנה שאני צריך לעשות משהו עם מה שהיא אמרה לי, אבל עוד לא ידעתי מה בדיוק. אחרי עוד שבוע כבר ידעתי מה, אבל לא ידעתי איך ואחרי שבועיים נוספים הרמתי לה טלפון.
"את מוצאת חן בעיני" אמרתי לה והעברתי את הכדור בחזרה למגרש שלה. שהיא תסתובב אתו קצת, שתכדרר, שתנסה לקלוע לסל. נראה אותה.

מאחורי הדלת של חגית אני שומע קול של טלוויזיה דולקת. היא רואה ערוץ הילדים. איזו בחורה משונה. אני מוציא מהכיס את הפתק שהכנתי מראש, בדיוק למקרה כזה, ונחרד לגלות שמה שכתוב עליו ממילא לא יכול להציל אותי. כשהכנתי אותו, בבית, לא יכולתי לתאר לעצמי שאקלע לסיטואציה הנוכחית.

אורי צחק עליי ואמר שאני אידיוט.
"אתה אידיוט. אתה לא גבר. בחורה אומרת לך שהיא דלוקה עליך ואתה משתפן" הוא צחק.
"זה לא מה שהיא אמרה" הסברתי לו.
אבל אורי לא הבין. והוא המשיך לצחוק עליי. הוא צחק עליי כל התיכון. הוא צחק עליי כל החופש הגדול. הוא צחק עליי כל הטירונות, כל המסלול, כל קורס קצינים, כל הקבע. עד היום, בעצם, הוא צוחק עליי.

בקיצור, הבחורה ההיא בכלל לא כדררה. היא ישר קלעה לסל. היא שאלה אם אני עסוק מחר בתשע, כי אחותה מופיעה במתנ"ס העירוני. היא רוקדת בלט. אולי אני רוצה לבוא.
האמת היא שבכלל לא רציתי לבוא, אבל לא היה לי נעים מאחותה, אז באתי. ההופעה היתה משעממת לאללה וכל הזמן הזה אני רק רציתי לברוח והיא רק רצתה להחזיק לי את היד. לא הבנתי מה היא כל כך רצה מהיד שלי. שתתרכז בהופעה ותעזוב אותי בשקט.

עכשיו חגית עברה לראות חדשות. אני עומד פה כבר חצי שעה והזמן טס לי. עוד מעט יהיה מאוחר מדיי.

אחרי זה ההיא סיפרה לכולם שאנחנו חברים. לא התנגדתי, כי לי זה ממילא לא שינה הרבה. עדיין הייתי משחק כדורסל עם החבר'ה כל יום שני. מדיי פעם היא היתה מתקשרת ואז היינו הולכים יחד לכל מיני מקומות והיא היתה מציגה אותי בפני כל מיני אנשים, שלא הכרתי.
"זה החבר שלי, דרור" היא היתה אומרת להם "תכירו".
נעים מאד. נעים מאד. היו הנהונים, היו לחיצות ידיים. שום דבר רציני. הכדורסל תמיד נישאר ביום שני, עד שהתגייסנו.

הייתי מקבל ממנה מכתבים לצבא ואורי תמיד היה חוטף אותם ממני ומקריא בקול לכל מי שרצה להקשיב. היא דווקא היתה כותבת יפה, ההיא. כל מיני מחשבות ורגשות שלה, כל מיני שאלות שהיא היתה שואלת אותי, כמו מה אני חושב עליה ואיך בדיוק אני רואה את העתיד שלנו. לא בדיוק ראיתי, אז לא עניתי לה. אורי המשיך לקרוא לי אידיוט. הוא חשב שאני מנותק.
"אתה אידיוט. הבחורה חולה לך על התחת ואתה מנותק".

אצל חגית ממשיכה הטלוויזיה. עוד מעט התחזית.

עד שיום אחד ההיא שלחה לי מכתב, שהיה כתוב בו שהיא הכירה מישהו אחר ולכן היא עוזבת אותי. לא כל כך הבנתי איך אפשר לעזוב משהו שאף פעם לא היה שלך, אבל לא התווכחתי אתה. אחר כך הפסיקה לשלוח לי מכתבים. אני הפסקתי לא לענות לה. אורי חשב שאני עושה בשכל ושממילא לא היינו מתאימים.
"עזוב אותך, אחי. היא לא בשבילך. ממילא אף פעם לא הייתם מתאימים".
אחרי זה התפשטה אצלי מין תחושה כזו של ריקנות. הייתי רגיל למכתבים שלה. אף אחד אחר לא היה כותב לי כאלה מכתבים. חוץ מזה, שאורי עזב ליחידה אחרת ופתאום לא היה אף אחד שיסביר לי אותי. לא ההיא ולא אורי. נשארתי לבד.

כשהרצל נהרג לקחו את כל היחידה שלנו והעלו אותנו על אוטובוסים גדולים. הוא גר רחוק מהבסיס, אבל היינו חייבים להגיע להלוויה. זה היה חשוב להורים שלו. כל הדרך לשם נמנמתי. הייתי עייף מהפעולה של אתמול. ליד הקבר שלו עמדו המון אנשים שלא הכרתי. נורא שמחתי לראות שם את אורי ואת ההיא. הם היו היחידים שהכרתי שם. הם עמדו מחובקים בפינה השמאלית מאחורי הרב הצבאי ונראו עצובים. אחרי ההלוויה אורי אמר לי שהוא מקווה שאני לא כועס.
"אני מקווה שאתה לא כועס. אתה יודע איך זה בחיים לפעמים".
"בטח שאני יודע" עניתי.

אני יודע?

קימטתי את הפתק וזרקתי אותו על הרצפה. לפעמון הדלת של חגית היה צליל צורם ומעצבן. שמעתי אותה צועקת "רגע" מבפנים ואז היא פתחה לי את הדלת עם חיוך מאושר ובלי מכנסיים. כנראה שהיא הופתעה לראות שזה אני.
"אה, זה אתה?...טוב, תיכנס...אני רק אלבש משהו".
נכנסתי ונשארתי לעמוד ליד הדלת. היתה לה דירה קטנה ונקייה. הפעמון המעצבן צלצל שוב והיא צעקה לי מהחדר השני שאני אפתח.

האמת היא שלא ממש הפתיע אותי לראות את אורי.