לכתוב לך
אפריל 2001
אני אמורה לכתוב עליך אבל בעצם מוצאת את עצמי מאוד מוגבלת במילים. אני צריכה לחשוב עשר פעמים באיזה פרט אני עלולה להסגיר את זהותך. לצערי גם לאחר מותך הסוד נשמר ומרחף מעלינו. הלכת מהר מכפי שחשבנו, היית כל כך חי עבורנו כל השנים האלו, ובעצם לא רצינו לתפוס שהדבר הכל כך מלא אנרגיה ותזזיתי עלול ביום אחד פשוט להפסיק לנשום.
שלושה שבועות לפני האשפוז עוד הצלחת להסתובב במסע קניות קצר בתל אביב ולהיתקל בשוטרים שבגלל ג'וינט קטן ומעוך בתיק, שהיה אמור להקל על כאביך, עצרו אותך למספר שעות. באתי אליך בערב לביקור וישבת על הספה עם מבט חצי כבוי ואמרת לי "מה עוד רוצים מהבן אדם? גם איידס, גם סרטן ריאות ועכשיו השוטרים האלו..". ניסיתי לומר לך שמישהו כנראה עושה זאת לאנשים חזקים במיוחד כי הוא יודע שלהם יש את הכוח להתמודד, אבל זה היה מיותר לומר זאת.
שבועיים לפני האשפוז עוד ישבתי אתך לארוחת צהרים קלה ולך היה זמן להתעסק בבעיות האישיות שלי, עוד הרצת את כולנו לבית המרקחת, ושלחת אותי להוציא לך את מכונת הגילוח מתיקון ולחפש לך דירה כדי שתעבור למקום נוח יותר לקראת סדרת הטיפולים שעמדו להתחיל.
שבוע לפני האשפוז עוד צלצלת אלי לומר שאתה מרגיש טוב יותר, שאתה מתאושש ואתה אפילו חושב להגיש תביעה הקשורה לאחד ממקומות העבודה הקודמים שלך.
פתאום, בלילה אחד שחור מתקשרים להודיע לי שלקחו אותך למיון, התעלפת ולא הייתה בררה אחרת
הדבר שהכי לא רצית, להיות מאושפז וקשור לכל המכונות האלו.. הרגשה של חוסר צדק שלא נותנים לאדם לבחור את הסוף, שכל כך רצית להיות חזק וגדול ולתכנן את העתיד ובעצם מישהו קבע לך אחרת
יש בי תמונות שלא יימחו לעולם, האחרונה שבהן היא - אתה שוכב מת בחדר לבן ונקי, בכלל לא אתה כאילו שמו שם מישהו אחר. הייתי חייבת להיכנס ולומר לך שלום אחרון, כשבחוץ גשם זלעפות והשעה שתיים בלילה ופשוט עמדנו שם!
תמונה אחרת מביקור קודם - אתה מחובר לכל המכונות והחוטים ומנסה בכוח לקום, לדבר לא יכולת כבר אבל הצבעת עם האצבע לכיוון היציאה והמהמת ככל יכולתך. אני הרגשתי קרועה, הנה איש גדול של חופש ואוויר ושל עשייה גדולה תקוע עם כל המסכות והמכונות בחדר הנוראי הזה. השתדלת לא לצרוח למרות שכאב, כשעוד הצלחת לדבר היית שואל אותי כל ביקור "מה נשמע בוועד?" "מה חדש?" "תמסרי ד"ש לחבר'ה".
הקונפליקט הזה לאורך כל הכתיבה מכאיב לי. "תחשבי על כל מילה", "תחשבי מי ישמע את זה", "שימי לב אם תאמרי משהו בטעות שיכול להסגיר". צריכים לחיות עם המחלה בארון, צריכים להסתיר זאת מאנשי המשפחה (לפחות מחלקם), לפעמים מעורבים ילדים בסיפור ומעסיק שלא יודע. הכל ביחד תחת מעטה אפוף בסודיות.
היית פשוט ענק וכשרוני ומי שלא הכיר הפסיד, ומה שעשית למען כולנו אף אחד לא ייקח ממך. אני מקווה שאי שם למעלה אתה מארגן את אותן מסיבות גדולות וארוחות טובות ומוקף בהרבה אהבה.
ענת
לכתוב לך
20.7.2001 / 20:21