להשלים את האקדמיזציה

כתבתה של תמר רותם ("פס ייצור לפועלות חרוצות", "הארץ", 1.9) נגעה באחת
הנקודות הכאובות במערכת החינוך: מצבן של המכללות להכשרת מורים. "מדוע",
שואלת רותם, "המורים אינם בעלי שאר רוח, רחבי אופקים ופתוחים כמו שהיינו
רוצים לראותם?".
לדבריה, אין לחפש את האשמה בנתוני הפתיחה הנמוכים של המבקשים להיות
מורים, אלא דווקא באקדמיזציה של הכשרת מורים, שיצרה תוכנית הכשרה קשיחה
ושמרנית. אך זו האשמה מוזרה: הרי תהליך האקדמיזציה, שהחל לפני כ-20
שנה, נועד להשיג תוצאה הפוכה בדיוק. ההנחה היתה, שאם יהפכו את ההוראה
למקצוע אקדמי, יהיו המורים משכילים יותר, ביקורתיים יותר ויצירתיים
יותר, והדבר אף יביא לעליית יוקרתו של מקצוע ההוראה. אם אכן לא הגיעו
ליעדים הללו, פירושו של דבר אינו רק כישלונה של האקדמיזציה של ההוראה,
אלא גם כישלון בתכנון מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל.
דומני, האקדמיזציה של ההכשרה להוראה לא נכשלה, היא פשוט לא הושלמה.
התפתחותם של המוסדות להכשרת מורים עוכבה או אף נעצרה בידי המועצה להשכלה
גבוהה (מל"ג) ומשרד החינוך, והמכללות נקלעו למבוי סתום בדרכן למיצוי
האפשרויות הנובעות מהפיכת הסמינרים למורים למוסדות אקדמיים.
מל"ג לא השתחררה מהעמדה המסורתית, ולפיה רק האוניברסיטאות המחקריות
הן מוסדות מלאים להשכלה גבוהה. מל"ג נוקטת דרכים שונות על מנת לעכב
את התפתחותן העצמאית של מכללות מכל סוג שהוא, ובעיקר מונעת מהן אפשרות
לפיתוח מחקר ולימודים מתקדמים. המכללות לחינוך נמצאות במצב נחות אפילו
ביחס לשאר המכללות משום שחוק המל"ג קובע במפורש, שבענייני תקציב הן
תלויות במשרד החינוך, ולפיכך לא חלים עליהן סעיפים חשובים של החוק המבטיחים
למוסדות להשכלה גבוהה אוטונומיה אקדמית, משפטית ומינהלית. לכן, אם באמת
רוצים להפוך את ההכשרה להוראה למקצוע אקדמי, צריך לשנות את חוק מל"ג
ולהעניק למכללות לחינוך מעמד זהה לזה של יתר האוניברסיטאות.
משרד החינוך מונע אף הוא מהמכללות להתפתח למוסדות אקדמיים עצמאיים.
המשרד רואה עצמו כ"בעל הבית" של המכללות הללו ומתערב בכל תחומי פעילותן
(כולל בתוכניות הלימודים). לכן המכללות להכשרת מורים נשפטות לפי קריטריונים
שונים מאלה המקובלים במערכת ההשכלה הגבוהה. יתר על כן, בניגוד להבטחות
שניתנו בראשית תהליך האקדמיזציה, מעמד הסגל האקדמי במכללות לא הוסדר
כהלכה, ותנאי ההעסקה שלו נופלים בצורה ניכרת לעומת התנאים של הסגל בכל
שאר המוסדות האקדמיים. מסיבה זו נכשלות המכללות בקליטת אנשים צעירים
בעלי תואר שלישי, שהיו מוכנים ברצון לעסוק בהכשרת מורים ואף רואים בכך
שליחות חברתית. הללו נרתעים מעבודה במכללות לחינוך כאשר הם שומעים על
תנאי ההעסקה המבישים בהן.
בנוסף לכך, המשרד מתנגד מכל וכל לניסיונותיהן של חלק מהמכללות לפתוח
תוכניות לימודים נוספות לתואר ראשון, שאינן בחינוך ובהוראה. המכללות
הללו טוענות, שלו היתה ההוראה מקצוע יוקרתי, היה מקום ליצור מכללות
נפרדות לחינוך. אולם היות שהעיסוק בהוראה אינו נחשב יוקרתי, הרי בידול
ההכשרה במוסדות מיוחדים ואף יצירת תואר מיוחד למורים (B.Ed במקום
BA) רק מדגישים את נחיתותו של המקצוע. טענתן היא, שיש לאפשר למכללות
מסוימות ליהפך לרב תחומיות, שכן אם יקיימו בצד מסלולי ההכשרה להוראה
גם מסלולים נוספים לתואר BA, הדבר ימשוך סטודנטים ברמה גבוהה
יותר, ובסופו של דבר ישפיע באופן חיובי גם על הפונים להוראה.
לעומתן טוען משרד החינוך, שעל המכללות להישאר מוסדות ייעודיים להכשרת
מורים בלבד. במצב זה, מגוון הקורסים המוצע בהן חד ממדי, והסגל האקדמי
בדיסציפלינות השונות כמעט אינו יכול להתפתח, אלא אם כן הוא עוסק בפדגוגיה
כמקצוע ראשי. מצב זה גורם למרירות רבה בקרב הסגל ולאי הזדהות עם מערכת
החינוך בכלל. משרד החינוך לא הסיק איפוא את מלוא המסקנות המתחייבות
מתהליך האקדמיזציה, ולא הבין שתהליך זה אין משמעותו רק הזכות של מוסד
להעניק תואר אקדמי, אלא גם התארגנות עצמאית של המוסדות, מתוך התערבות
מינימלית של המשרד הממשלתי.
ד"ר הופמן הוא מרצה להיסטוריה במכללת בית ברל