התיאטרון שבע ומקטר - מאמר 1

החולים המדומים

מאת ציפי שוחט


דווקא עכשיו, כשהמונים נוהרים להצגות וקופות התיאטרונים
מצלצלות, הזמן לעצור ולשאול: מה מחיר ההצלחה הזאת? והתשובה:
התמסחרות, דריכה במקום, הימנעות מסיכונים, ונטייה לחזור שוב
ושוב אל אותן הצגות שהקהל כבר מכיר. העיקר לספק את מה שהוא
אוהב, גם במחיר של רדידות ופגיעה באיכות. מובן שלא כל ההצגות
הן מסחריות, יש גם הצגות אמנותיות, אבל האוריינטציה הרפרטוארית
השלטת היא מסחרית-שיווקית.

התהליך החל כבר לפני שנים, אבל התעצם בשנתיים-שלוש האחרונות.
יש המאשימים את הממשלה שמקצצת בתקציבים, מאלצת את התיאטרונים
להעניק משקל רב מדי לשיקולים כלכליים, ודוחפת לפופוליזם. מנהלי
התיאטרונים, ומטיפים מטעמם, מסבירים השכם והערב כי ההקצבות
הצטמקו, הידלדלו, נשחקו, ושאין ברירה. ובכן, זה המקום להזים את
מה שהפך לכאורה לעובדת חיים: התמיכה בתיאטרונים לא הצטמקה ולא
נשחקה. להיפך, היא גדלה מאוד מאז יולי 3991, בעקבות יישום
מסקנות הוועדה לבדיקת מצב התיאטרונים בראשותו של חזי שלח.
הוועדה שמינתה שרת האמנויות אז, שולמית אלוני, היטיבה עם
התיאטרונים, העלתה את התמיכה הציבורית בהם בשיעור ניכר, וקבעה
לכל אחד מהם תקציב ראוי להפעלתו, שעל פיו יעבוד גם בעתיד )ראו
טבלת "שיעור התמיכה הציבורית"(.

המלצות הוועדה, והעובדה כי יושמו על ידי הממשלה, עוררו תקווה
לשינוי הגישה המסחרית שכבר אז שלטה בתיאטרון בנימוק כי הסבסוד
הממשלתי נמוך מדי. מה קרה מאז לאותם תקציבים ראויים ולתמיכה
בתיאטרונים? חזי שלח בדק את הסוגיה הזאת בנובמבר 99' לבקשתו של
מנכ"ל משרד התרבות, נחמן שי, והתוצאות עשויות להפתיע: הקצבות
המדינה והרשויות המקומיות שהוזרמו לתיאטרונים לא נשחקו כלל, או
שגדלו מאז 3991 )ראו טבלת "הקצבות המדינה והרשויות המקומיות"(.

"התמיכה הציבורית לא נשחקה במשך השנים", פוסק שלח, "למרות
העובדה שהיו קיצוצים בתקציב המדינה בשנים הקשות 7991-9991. מה
שנדמה מהנתונים כשחיקה בתמיכה בתיאטרון הבימה הוא אשליה, כי
הבימה קיבל תמיכה גלובלית נוספת, לאחר דו"ח הוועדה, בזמן המשבר
הכספי הגדול שבו היה נתון. התיאטרון היחיד שקופח", מוסיף שלח,
"הוא בית לסין )שהתמיכה בו ב-9991 היתה 5.7 מיליון שקל(.
הקיפוח נובע בעיקר מניתוק התיאטרון מן התמיכה ההסתדרותית, אך
גם מהעובדה שהוועדה שלנו לא טיפלה היטב בהיקף התמיכה הציבורית
בו".

אבל התיאטרונים אינם נותנים לעובדות לבלבל אותם. מרביתם העצימו
את המינון המסחרי בנימוק המפוקפק שההקצבות נשחקו. אין מדובר רק
בהצגות מסחריות כמו "בוסתן ספרדי" ו"נאסר א-דין" של הבימה; "מי
יציל את איש המערות", "הזוג המוזר", "סילביה" ו"אידיוט לארוחה"
של בית לסין; "המפקח", "אורי, מורי" ו"חברות הכי טובות" של
הקאמרי; ו"חשבון פתוח" של תיאטרון באר שבע. גם הצגות שאולי
אינן מסחריות, דוגמת "המורדים", משווקות בשיטות מסחריות
לחלוטין.

תקועים בשנות ה-06

העיקרון המנחה את התיאטרונים הוא הבאת מאסות של קהל אל
האולמות, והעיקרון הזה מכתיב כניעה לטעמם של הצופים, ופגיעה
באיכות. אפשר למשל לבחון את המחזות האמריקאיים הממוחזרים
שמוצגים באחרונה: נדמה שהם השתלטו על רפרטואר התיאטרונים,
שבוחרים אותם מתוך אותו מאגר מוגבל שהוצג לפני שלושה עשורים.
בין השאר, "ביבר הזכוכית" של טנסי ויליאמס )באר שבע( שהועלה
בארץ בפעם השישית; "כולם היו בני" של ארתור מילר )בית לסין(
שהועלה כאן בפעם הרביעית; "מי מפחד מווירג'יניה וולף" של
אדוארד אלבי )בית לסין( שהועלה בפעם השלישית; "הזוג המוזר" של
ניל סיימון )בית לסין( - בפעם השלישית בישראל; "על עכברים
ואנשים" של ג'ון סטיינבק )בית לסין( - הוצג לפחות פעמיים; "ציד
המכשפות" של ארתור מילר )הבימה ותיאטרון חיפה( - מוצג בפעם
הרביעית; "יומן חוף ברייטון" של ניל סיימון )חיפה( - הועלה
בפעם השנייה. כל ההצגות האלה הן להיטים שהתחבבו על הקהל כבר
בגרסאות הקודמות, ולכן מנהלי התיאטרונים אוהבים לחזור ולהציג
אותן.

"אנחנו נגררים אחרי תרבות הרייטינג במקום להתייצב נגדה", אומר
הד"ר גד קינר, "ממחזרים קלאסיקה פופולרית ומוכרת במקום להציב
אתגרים חדשים". קינר, המשמש כדרמטורג תיאטרון הבימה, אומר
שצריך להיזהר מדוגמאות מנקרות עיניים להתמסחרות כמו "בוסתן
ספרדי", וכי יש גם פרויקטים תיאטרוניים ראויים לשבח כמו הסיכון
שלקחה הבימה בהעמדת משאבים לרשות קבוצת הצעירים שלה. עם זאת,
גם הוא אינו מרוצה מהפרופיל הרפרטוארי שמציב כיום התיאטרון
הישראלי: "אני לא זוכר שהוצגו כאן מחזאים כמו קלדרון דה לה
ברקה, לופה דה וגה, כריסטופר מארלו, או גתה הגרמני. אנחנו
תקועים בשנות ה-05 וה-06 עם מחזאות שהיא מזמן אנכרוניסטית
במושגים בינלאומיים. נשארנו בתקופת תיאטרון האבסורד, וכל מה
שקרה מאז לא מעניין אותנו".

המחזאות הגרמנית, טוען קינר, נעצרה בישראל עם ברכט. "היינר
מילר, למשל, נחשב להיפר-אוונגרדיסט, ואף אחד לא מעז להציג אותו
כאן, בשעה שבאירופה הוא כבר שייך לפניתאון הקלאסיקה. אנחנו
מפגרים בשלושה עשורים אחרי ההתפתחויות החשובות בדרמה העולמית,
וגם שם לא קרו מהפכות ענקיות. קורים דברים ברחבי העולם ואנחנו
תקועים".

מדוע איפוא אינו משפיע בתפקידו כדרמטורג התיאטרון הלאומי?
ככלל, טוען קינר, השפעת הדרמטורג על רפרטואר התיאטרון הישראלי
היא שולית - אף כי הוא עצמו זוקף לזכותו העלאת פרויקטים
אמנותיים בהבימה. "כל זה לא משנה כהוא זה את מעמדה הנחות של
הדרמטורגיה בארץ, תחום שהיה צריך להשפיע באופן מעמיק על

מהחיים ישירות לבמה

פזילה נוספת אל הקהל - ואל הקופה - נעשית דרך המחזאות המקורית.
זה זמן רב שהקהל מגלה העדפה ברורה למחזאות מקורית, ולכן אין זה
מקרי ש-%85 מהמחזות שהועלו ב-89' היו ישראליים. הקהל הישראלי
אוהב לראות את עצמו על הבמה, והתיאטרונים מספקים לו את מבו