מונולוג של נשאית

"גילית שאני חיה עם הנגיף לפני כתשעה חודשים, בתאריך 8.2.99, כשהייתי בצבא פחות מחודש. את הבשורה המרה קיבלתי כשזומנתי לתל-השומר, בחיל הרופאה, מפיהם של שני דוקטורים שהתחילו את שיחתם בכך שבעקבות תרומת דם שתרמתי בטירונות (לדאבוני) עלו על זה שבגופי מתרוצץ איזה נגיף בשם HIV, שכמובן לא היה לי שמץ של מושג מה זה!

"הראשונה שידעה על כך הייתה חברה שלי שהתלוותה אליי לפגישה המכריעה, ולה נודע על כך בלית-ברירה. ובעזרתה הצלחתי לעבור את היום הנוראי והקשה הזה. אחרי כמה ימים סיפרתי לחברה טובה וקרובה שלי בלי הרבה היסוסים, כשהיא הבחינה שהיא עומדת מול דמות אחרת בתוך עולם משלה. אחרי שבוע וחצי של דיכאון גיליתי לאמא המקסימה שלי, בקושי רב, כשהייתי טיפוס חסר אונים, כך שלא יכולתי להמשיך יותר והייתי זקוקה לחלוק את הידיעה עם מישהו קרוב לי. עליי לציין שזהו הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיי. מאמי קיבלתי את מלוא העידוד והתמיכה, ומהיום שהיא יודעת על כך, אני מרגישה שאני לא לבד במערכה, ויש מי שמחזק ומנחם כשזקוקים לזה. וכעבור חצי שנה בערך גיליתי לאחותי הגדולה, שומרת הדת, שהתקווה תמיד בלב שלה שיבוא יום ואלוהים יחליט שהוא מבטל מעליי את ה"גזירה".

ומי שעדיין לא יודע, זה מי שעדיין לא גיליתי לו.

"השיקולים למי לספר ולמי לא הם שלפי דעתי אני לא מחויבת לאף אנוש, ומי שאני מעדיפה לספר לו על כזה דבר זה מישהו שחשוב לי; ואני יודעת שאני אקבל תמיכה ועידוד מכל דורם שיידע על כך, אני לפחות מניחה זאת.

מה שאני כן יודעת - שאני לא אספר לכל חבר או חברה או לכל דוד או דודה, ולא מהפחד של דחייה או משהו דומה, אלא מפני שאני נמצאת בחברה; אני לא מייחסת חשיבות כה רבה לנושא ולא בא לי לצעוק בקול גדול: "אני נשאית", כי זה לא יועיל בשום דבר. וזה לא יגרום לי להבריא. הרי כולנו יודעים מהי הסטיגמה הנפוצה כיום על איידס. ואם בתקופה זו אני מעונינת להכיר בחור שיאהב אותי אני לא חושבת שאני אספר לו על הפעם הראשונה, מפני שאני רוצה להרגיש רצויה, ומושכת, ונאהבת, ולא להרגיש כאילו יש בי איזה פגם או משהו כל-כך חריג. אני רוצה שיתקרבו אליי בגלל מה שאני ובגלל האישיות שלי ולא בגלל מה שפגום אצלי. ואולי אני לא מסבירה את עצמי נכון . . .

"התגובה השלילית והכואבת ביותר הייתה מצה"ל, שכבר באותו היום בו אושר שאני נשאית HIV, הועפתי מהצבא על פרופיל 21, שזה הדבר הפוגע והמעליב ביותר בעולם; הרגשה שאצה "הברווזון המכוער". וכל התהליך של ההוצאה שלי מהצבא היה כזה חסר רגשות, וכזה אכזר שאין לתאר במילים את חוסר האיכפתיות וחוסר ההתחשבות מצדם, כאשר הם מנדים בן-אדם בעל נשמה ובעל לב, ולא רק מספר אישי שלא מתאים למסגרת הצבאית. זה פגע בי קשות יותר מהידיעה על כך שהתגלה בגופי נגיף הHIV-. וזה מה שגרם לי לאבד את ביטחוני העצמי והיכולת שלי להמשיך הלאה. והלוואי שיכולתי לבוא ולצעוק לכל העולם עד כמה זה פגע בעתידי המקצועי, והן בי בכלל, שנאלצתי לוותר על החלום הגדול להיות שוטרת עקב אי שירות צבאי.

השאר היו תגובות חיוביות ואף פעם לא נתקלתי - במעט הפעמים שנחשפתי - בתגובה שלילית או בדחייה מצד הסובבים לי. אציין, כי בצבע חשפו אותי, לא אני זו שנחשפתי לפניהם; בשאר המקרים עשיתי זאת מרצוני האישי ללא פחד.

"עוד לא נחשפתי לחלוטין, אני בסך הכל "בשר טרי" שעדיין לא מוכן להתבשל, ורוצה להמשיך לחיות כרגיל; אולי בעוד כמה שנים טובות, כשהתמונה תהיה שונה לגמרי וימצאו תרופה מחסלת לנגיף, אני אבוא או אולי אטוס ל-CNN ויצעק לעולם: פעם הייתי ככה וככה והיום אני . . . ב-CNN.

"בכל הפעמים שנחשפתי מרצוני האישי הרגשתי שאני מספיק שלמה עם עצמי כדי לנקוט בצעד הגדול, תמיד הרגשתי שיורדת לי עוד אבן מהלב; ואפילו כאן ועכשיו כשאני מוסרת את כל האינפורמציה הזאת על חיי, אני מרגישה קצת מיוחדת, שהפעם לא עזרתי רק לעצמי, אלא אני אעזור לעוד כמה אשנים שלא שומרים על עצמם; ואולי אני אדליק איזו נורה אדומה לכמה וכמה ממי שמעיין בעיתון "בראש חיובי".

"אני לא אוהבת כל-כך להעביר מסרים, זו הפעם הראשונה שאני נחשפת בצורה כזאת. אבל חבר'ה (החולים והנשאים, למיניהם), אם יש מביניכם אנשים שעדיין בטראומה מההלם כמוני, צאו מזה ותתחילו להתחזק ולהאמין בעצמכם, שהדבר הקטן והבלתי-מזוהה הזה שהורס - או שמנסה להרוס - לנו את החיים, לא יצליח להביס אותנו. ואנחנו אנשים רגילים ואף מיוחדים ביותר, כי לנו קרה דבר שלא קורה לכל אחד, ואנחנו מתמודדים עם משהו שחי בתוכנו ומנסה לרמוס אותנו שזה וירוס קטנטן, אבל בעצם גדול. אני חדשה בעסק וניסיוני הוא קצר, אך, אני מקווה להכניס תקווה בלבם של כל הנשאים והחולים שהתקווה היא זו שמחזיקה אותנו.
ולציבור הכללי: כל הנערים והנערות והמבוגרים והמבוגרות והזקנים והזקנות - זה יכול לקרות לכל אחד, ואף פעם על תגידו 'לי זה לא יקרה', כי אם לי זה קרה ולעוד אלפי אנשים, זה יכול לקרות גם לך! אז כדאי תמיד להיזהר ולהישמר כי מניסיוני האישי אין דבר יקר יותר מהבריאות!"