סודות של סטארט-אפ

מאת בן-ציון ציטרין

מנהל חברת היי-טק צעירה יצא ממשרדו באזור התעשייה בהרצליה פיתוח לעבר משרדיה של קרן הון סיכון ברמת אביב. הפגישה עם נציגי הקרן היתה גורלית מבחינתו, משום שיתרת המזומנים בקופת החברה עברה את הקו האדום.

המנהל הנרגש נסע במונית של תחנת המוניות עמה עובדת החברה בקביעות. הוא ניצל את פקקי התנועה כדי לשוחח במכשיר הסלולרי עם בת זוגו, ושטח בפניה את ה"תרגיל" שבאמצעותו ינסה לעקוף שאלות מביכות מצד המשקיעים אודות מצבה האמיתי של החברה: הצגת מידע כוזב בדבר משא ומתן רציני המתנהל עם קרן הון סיכון אחרת. המנהל היה בטוח כי בכך יבטיח שבני שיחו ימהרו לאמץ אותו ואת המיזם שלו ללבם.

אבל המשקיעים לא התרגשו מהמצגת שלו.
"היה לי ברור שהם יודעים שמדובר בבלוף", תיאר המנהל את הפגישה הקצרה שהתקיימה בחדר.

"איני מעלה על דעתי שבת זוגי פיטפטה עם מישהו", אמר בייאוש לחוקר הפרטי מאיר פלבסקי שאליו פנה כדי שיבדוק מי עקב אחריו. פלבסקי מציין כי כבר באותה פגישה אמר למנהל: "נהג המונית היה שתול. ייתכן שכאשר דיברת בטלפון, המכשיר הסלולרי של הנהג היה פתוח והשיחה שלך נשמעה במשרדים שאליהם עמדת להגיע". לקוחו של פלבסקי רק מילמל: "אני לא מאמין. נהג מונית מרגל תעשייתי?".

מתברר שהערכה זו אינה מופרכת. אמנם לא מעט יזמי היי-טק הם בוגרי יחידות צבאיות סודיות, האמונים על ביטחון שדה, אך המידע דולף כמו מים.

לא פעם חוקרים פרטיים מצליחים לעשות את עבודתם מבלי לעבור על החוק, להאזין לקווי טלפון, לפרוץ למחשבים או לחטט בפח הזבל.

לדברי פלבסקי, קשה מאוד לחדור לחברת היי-טק בדלת הראשית, מכיוון שאמצעי ההגנה משוכללים. "המנהלים לא זורקים ניירת לזבל אלא לפח האשפה של המחשב, כך שהדרך היחידה לראות את החומר היא באמצעות עובדים שתולים או ספקי שירותים", הוא אומר.

החוקר הפרטי מרדכי רחמים מסייג את הדברים: "בגלל המיון הקפדני שעוברים העובדים החדשים לפני קליטתם בחברה, ולנוכח שיטת הגיוס לפיה 'עובד מביא עובד', הסיכוי להחדיר עובד שתול למקום עבודה כה תובעני, שמתפתחים בו יחסי חברות קרובים בין העובדים, קטן ביותר".

ואולם מתברר שגם בתנאים קשים אלה, ניתן לקבל מידע עסקי מעניין. פלבסקי מציע ללקוחותיו לחפש את המידע במקומות בנאליים. "במה מתגאים עובדי ההיי-טק? בארוחות הצהריים שהם אוכלים במסעדות יוקרה במתחמי תעשיית ההיי-טק", הוא אומר. "אחד הלקוחות שלנו רצה לקבל מידע מסוים אודות המתרחש אצל מתחריו. איתרנו את המסעדה המועדפת על העובדים של אותו מיזם והצלחנו לשכנע את בעל המסעדה להושיב אותנו תמיד בסמוך לקבוצה.

"בתוך שבוע השגנו כל מה שרצינו, כולל רכילות על חברי ההנהלה המצומצמת, שם הבנק עמו הם עובדים, אביו של מי מהיזמים הביא כסף מהבית בשלב הקמת המיזם, ואפילו פרטים חשובים מהתוכנית העסקית". לדברי פלבסקי, נקודות תורפה נוספות במערך ההגנה של חברות ההיי-טק, הינן עובדי ניקיון, אנשי אבטחה שעומדים בכניסה למשרדים ובעיקר נהגי מוניות שאיתם עובדת החברה בקביעות.

לדעת רחמים, היזמים דואגים בעיקר לשמירת הפטנט או הרעיון. "הם חרדים לדליפת הסוד. לא אחת התבקשנו להבטיח שלכל מי שנמצא בשרשרת קבלת ההחלטות יש תו תקן", הוא מספר. כשחושדים שמישהו מפטפט יותר מדי, מזמינים חקירה סמויה אודותיו ולעתים בודקים את הרקע שלו ואת קשריו החברתיים. "בדרך כלל מדובר באוכלוסיית עובדים טובה, המאופיינת ברוח צוות ובנאמנות הדדית. הם לא יתפתו להעביר מידע תמורת כסף", אומר רחמים. "עם זאת האמון המוחלט באנשים לעתים מתעתע", הוא מציין.
{הופיע בעיתון הארץ, 17/1/2001}