לכשכש בכלב

מה עושים כשנשיא ארה"ב מסתבך בשערוריית מין, שבועיים לפני הבחירות? ספין – וכמה שיותר גדול. רוברט דה נירו, כיועצו של הנשיא, מגייס לטובת המזימה מפיק הוליוודי (דאסטין הופמן), וביחד הם רוקמים תוכנית להסחת דעת מושלמת. כמו בישראל, גם בארה"ב עניינים ביטחוניים עושים יופי של כותרות ומעמידים את העם מיד בשלשות. לפיכך, זומם הצמד להכריז מלחמה, והקורבן שנבחר הוא אלבניה. למה אלבניה? למה לא. סרטי תדמית מצולמים, פשעי מלחמה מבוימים באולפנים ואפילו שיר מלחמה שנכתב במיוחד, כדי להכניס את הציבור לקצב. מדהים ובעיקר מפחיד כמה בקלות אפשר לעבוד עלינו. (צחי בירן)

מתנגדים לשלטון היו מועמדים אל מול כיתת יורים. היום המצב מסובך יותר. עם "חופש דיבור" ו"חופש בחירה", צריך לקנות אנשים בחיוכים, הבטחות והצגה אובייקטיבית-לכאורה של הדברים.

הבמאי רוברט גרינוולד בסך הכל הקליט שידורים של הערוץ בבעלתו של רופרט מורדוך, וערך את החומר המפוזר (שאם אני אתה או את היינו מזדפזפים עליו בטעות, לא היינו שמים לב שמשהו לא בסדר) לכדי מקשה אחת, מטרידה, אימפריאליסטית, מונופוליסטית, חד צדדית ומאוד לא אובייקטיבית, שמציגה עיתונאי אחר עיתונאי שרק מאששים את פחדינו הגדולים ביותר. כך ערוץ טלוויזיה משרת ללא בושה את האינטרסים של בעלי ההון ושל המפלגה הרפובליקנית, כך ערוץ טלוויזיה עושה זאת תחת סיסמאות אורווליאניות, כך ערוץ טלוויזיה יכול להכריע בעצמו תוצאות של בחירות צמודות לנשיאות. אחרי פחות משמונים דקות רופרט מרדוק גורם אפילו לאזרח קיין להראות כמו אמא תרזה. (גיא שמי)

כאשר המועמד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית מת באופן בלתי צפוי (שערו בנפשכם!), עוזרו, פוליטיקאי תחמן וצמא כוח, מחליפו במועמד אפרו-אמריקאי בכדי לעשות גלים במערכת הפוליטית. נכון, זה נשמע כמו אלף קומדיות שראיתם, סרטים כמו "המלך ראלף", "עלי ג'י – הסרט", "דייב" ואחרים משחקים על אותה נוסחה בדיוק. אדם מן הישוב מקבל מלוא החופן הפתעות וכוח ציבורי ולוקח לו שמונים וחמש עד מאה וחמש דקות של קומדיה רומנטית, לעיתים בעזרתה של בחורה חביבה (בניגוד לבחורה הכוסית שרוצה אותו רק בגלל הכסף/מעמד שלו), כדי להבין שהוא לא רוצה בעצם את הכוח הזה ושכל מה שחשוב בחיים זה אהבה.

"ראש המדינה" הולך לכיוון הזה עם שינוי אחד קטן: כריס רוק ממש רוצה את כל הכוח הזה. וכאשר הוא משחק בתפקיד הראשי (ויושב על כסא הבמאי) התוצאה היא גרסה הרבה יותר אגרסיבית של הקלישאה הטחונה הזאת. (גיא שמי)

המוקיומנטרי של השחקן/במאי/אקטיביסט טים רובינס מושתת על המיני-סדרה של רוברט אלטמן, "טאנר 88'", אך בעיניי רבים עולה על מקור השראתו. בוב רוברטס הוא זמר/גיטריסט פולק ימני, קונסרבטיבי, גזעני והומופוב שרץ לנשיאות ארה"ב. ה"תיעודי" שכביכול עוקב אחר הקמפיין שלו מראה בצורה אמינה, שלא לומר מחליאה, כיצד עובד קמפיין מאחורי הקלעים, מתי לוחצים ידיים, מתי נמנעים מלהתראיין, מתי אסור לצלם ומתי דרוש שקר לאומי, כלל - יבשתי והרה אסון בכדי להשיג את הקולות הנחוצים.

"בוב רוברטס" נע על הקו הדק שבין "דרמה פוליטית חזקה" לבין "קומדיה שחורה", עם קאסט איכותי שכולל את ג'יימס ספיידר, ג'יאנקרלו אספוזיטו, אלן ריקמן וכמובן טים רובינס, שבדיוק התחיל את העשור המוצלח ביותר שלו (עד כה) וביים סרט מצחיק ומזעזע, שנראה מאוד כמו הסרט שהיית עושה אם היית נורא רוצה להרשים את סוזן סרנדון. הצליח לו. (גיא שמי)

"בחירות או לא להיות" הוא מהסרטים האלה שגדולים מסכום חלקיהם. לא ברור למי שם מגיעה מדליית ההצטיינות: ריס וויתרספון שנותנת את תפקיד חייה (עד "הולך בדרכי"), אלכסנדר פיין, שבדיוק היה בתקופת המעבר שלו מבמאי "אינדי" ("החברות של רות") לבמאי שעובד עם שחקנים "חשובים" ("אודות שמידט"), מתיו ברודריק שעושה מחווה הפוכה אך מדויקת להפליא לעצמו ב"שמתי ברז למורה", או איזה מפיק עלום שם ב- אם-טי-וי, שהחליט לאסוף את החבר'ה האלה ולנסות אשכרה להעמיד סרט, אחרי שלוש השערוריות הפותחות של ערוץ המוזיקה ה"מדליק".

בדיעבד, "בחירות או לא להיות" הוא סרט חשוב. למרות היותו קומדיה הוא מצליח להעביר בצורה הכי אמינה את התחרותיות (הלא בריאה) והאינטריגות הפוליטיות במקום לכאורה חסר חשיבות כמו תיכון אמריקאי. והיות והפוליטיקאים שלנו אינם שווים ברמתם לתלמידי תיכון אמריקאי ממוצע, אנחנו יכולים להישאר רגועים. (גיא שמי)

הרבה כבר נאמר על הסרט, שמבוסס על הספר, שמבוסס בכלל על החיים של אחד, ביל קלינטון. אבל גם אם לא יודעים שהספר נכתב על ידי "אנונימוס" שמאוחר יותר התגלה כאחד מיועציו לשעבר של קלינטון, וגם אם מתעלמים מההקשרים ההיסטוריים-פוליטיים, או אפילו לא יודעים אותם, אפשר ורצוי להנות מהסרט.

הסיפור הוא סיפורו של מושל דרומי, שנראה כמו ג'ון טרבולטה רק עם שיער לבנבן וצרידות קלינטונית, והוא עוקב אחריו מראשית ההתמודדות ועד לחיצות הידיים על דוכן המנצחים. בדרך הוא בוגד באשתו (אמה תומפסון) ומכניס להריון ילדה טינאייג'רית. כמו בחיים, התקשורת מצטרפת לחגיגה, היריבים רוקדים על הדם והאשה יודעת ומעלימה עין (חוץ משתי סטירות שהוא חוטף ממנה. בכל זאת - הילארי לא עד כדי כך פרייארית). הסרט נותן מבט פנימי אל הפוליטיקה של הקמפיין, אל התככים (והסקס) בין אנשי המועמד ואת המומחים שנשכרים לחפור שלדים מהארונות של שאר המועמדים. הפוליטיקה האמריקאית במיטבה ובחולשותיה. (ירון זילברשטיין)

וורן בייטי שר ראפ. כן. זה מוזר בדיוק כמו שזה נשמע. בייטי הוא סנטור דמוקרטי שרץ לבחירה מחודשת בקליפורניה של 96'. הוא מגלה שהגיע לפשיטת רגל ואובדן ערכים לטובת תקינות פוליטית. כמו כל פוליטיקאי נורמלי (או כל פוליטיקאי בסרטים שמגולם ע"י וורן בייטי) הוא מתמודד עם זה בדרך הכי הגיונית שיש – ביטוח חיים ענק על חייו ושכירת רוצח שיחסל אותו. עד שיחוסל הוא משעשע את עצמו בעוד החלטה הגיונית – להגיד את האמת כל הזמן. הוא עושה זאת בבוטות וליברליות קיצונית וגורר תגובות קשות. התגובות של הצופה בבית הופכות לקשות עוד יותר כשהוא מחליט לעשות את זה בשירת ראפ, לאחר שהוא מתאהב בהאלי בארי. הסרט עצמו די טיפשי, וורן בייטי מתקשה לשיר ולכן סצינות הראפ שלו מגוחכות, מצולמות רע, הדעות שהוא מציג שם כמועמד לסנאט הן שבלוניות, אבל אני כמעט משוכנע שהאלי בארי ערומה בסרט, אז שזה שווה. (ירון זילברשטיין)

הסדרה שהכניסה אותנו לחדרים האחוריים של מעוז השליטה בעולם ולהיות מעניינת, מרתקת וסקסית - גם כשמתעסקים במשבר סביב שטחי ציד בגבול קנדה ובחוק עידוד גידול דגנים. חשוב לציין, שהאנשים שבאמת עובדים בבית הלבן הם לא כאלה שנונים ונחמדים. העובדה הכי מצערת היא, שהנשיא בוש רחוק שנות אור מהנשיא בארטלט (מרטין שין). אבל יוצר הסדרה אהרון סורקין (ויורשיו בעונות המאוחרות) הצליחו לתפור סצינות בדיוניות ומבריקות, כמו הנשיא שמכבה בזעם סיגריה על רצפת הכנסייה, חברי קונגרס מארגנים מסיבת פיג'אמות כדי להעביר חוק, או נשיא ומועמד רפובליקני מנשנשים גלידה במטבח הבית הלבן.

"הבית הלבן" הצליחה לגרום לכולנו לחפש בקלפי את הפתק עם השם "בארטלט" ויותר מכל לתהות, האם המציאות השפיעה על הסדרה או שהסדרה השפיעה על המציאות. לא אחת מצאת את עצמך קורא בעיתון על עניין בו היה הבית הלבן האמיתי מעורב ושואל את עצמך – רגע, זה לא היה כבר בעונה הקודמת? (צחי בירן)