פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דברים שאתם צריכים לדעת על אהוד אולמרט

      מעטים הם הפוליטיקאים שנחלצו ממספר כה גדול של פרשיות שחיתות כמו אולמרט, בין אם זה מחוסר ראיות או מחמת הספק

      זה היה בשנת 2000. ראש העיר ירושלים, אהוד אולמרט, ישב בלשכתו עם הרגליים על השולחן ועישן סיגר. בחדר, מלבדו, היו מנהלת לשכתו הנצחית, שולה זקן, ואורח. לפתע נפתחה הדלת ולחדר נכנס, כבן בית, אדם נוסף. אולמרט זינק מכיסא המנהלים ורץ לחבק אותו. חיבוק של אח. "מי זה?" שאל האורח, מופתע מעוצמת הרגשות. "זה בני תבין", לחשה לו שולה זקן.

      בני תבין, בשלב הזה, אמור היה להיות האורח הכי פחות רצוי בלשכתו של אולמרט. כשאולמרט היה גזבר הליכוד, תבין היה האיש שסיפק לתורמי התנועה חשבוניות פיקטיביות בשווי מיליון שקל. בגלל הקונץ הזה כמעט התרסקה הקריירה הפוליטית של אולמרט, והוא עמד למשפט פלילי ארוך ויקר, ממנו נחלץ רק אחרי שהשופט השתכנע שלא היה מודע לתרמית שרקמו אנשי הגזברות האחרים עם תבין. תבין עצמו נידון לשמונה חודשים בכלא ולקנס כספי על הפרשה הזו. אולמרט אמור היה לכעוס מאוד על טיפוסים כמו תבין שסיבכו אותו בפרשה ההיא, ולברוח מהם כמו מאש. אבל לא, במקום זה בא החיבוק.

      כפי שהסקרים נראים כרגע, ב-28 במרץ עומדת ישראל לעבור מרצונה החופשי ומבחירתה המודעת לידיו של ידיד האסירים. במהלך הקריירה הפוליטית שלו הספיק אולמרט להתערב לטובתם של פושעים מורשעים פעם אחר פעם. לשלומי עוז הוא העביר עדות אופי כתובה, כשהורשע בזיוף דולרים. ליהושע הלפרין, המנכ"ל של בנק צפון אמריקה, הוא ניסה לסדר את ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ. לשופטיו של שלמה אייזנברג, איש עסקים שהורשע במירמה, הוא שלח מכתב המתאר את תרומתו לכלכלת ירושלים ומבקש את התחשבותם. אצל אריה דרעי הוא חגג במסיבת הכניסה לכלא. גם על עמרי שרון סינגר ערב הרשעתו. ממש חירות לפיד של הצווארון הלבן. את הזעם שומר ממלא מקום ראש הממשלה ליועצים משפטיים לממשלה, למבקרי עירייה ולעיתונאים שמעזים לבקר אותו. שם נגמרת הסלחנות.

      בתולדות מדינת ישראל לא היה אדם שקיבל את השלטון על מגש כמו אהוד אולמרט. התקשורת, אולי בחסות ההלם והצער על גורלו של שרון, מיהרה להכתיר כעבור ימים ספורים את אולמרט החדש, הממלכתי, זה שחושק את שיניו ליד שולחן הממשלה אל מול הכיסא הריק. זה שלא עושה שגיאות. היא לא דיברה על שגיאות העבר.

      אהוד אולמרט בן 60. קרוב ל-40 שנה הוא בחיים הציבוריים, משנת 74', בהפסקות קצרות, בכנסת. 40 שנות עיצובו הפוליטי של אולמרט היו במידה רבה גם 40 שנות עיצובה של תרבות השלטון במדינה. ראשיתן בימי פומפיי האחרונים של שלטון [[מפא"י]], ואחריתן במפץ הגדול. בתווך - שנות שלטונו של הליכוד. המדינה ואולמרט התבגרו מאוד בזמן הזה. אולמרט גם התעשר.

      הוא הגיע לכנסת בגיל 29 כח"כ כוחני מאוד, שעשה לעצמו שם כלוחם בשחיתות ובפשע המאורגן. דרך ארוכה הוא עשה מהימים בהם נופף בערימת ניירות על דוכן הכנסת והכריז שבידי המשטרה ראיות לשוחד נגד שר השיכון [[אברהם עופר]], עד לנובמבר 2005, עת התריס לעבר הקהל בוועידת עסקים: "אם אומרים שהממשלה מושחתת, זה מעיד גם עליכם".

      בכתבה הזו לא תגלו את אולמרט שלא הכרתם. תגלו את אולמרט שאמורים הייתם להכיר מזמן. את אולמרט שרוב הישראלים מעדיפים להדחיק בדרכם אל הקלפי.

      ח"כ אולמרט נגד השחיתות, עו"ד אולמרט לאינטרסים הכלכליים

      אהוד אולמרט נולד בנחלת ז'בוטינסקי שליד [[בנימינה]] בספטמבר 1945. את הפוליטיקה ספג מינקותו. אביו, [[מרדכי אולמרט]], היה חבר הכנסת השלישית והרביעית מטעם חרות. ב-1965 פרש האב מתנועת חרות וכעבור ארבע שנים הצטרף ל"מרכז החופשי" של שמואל תמיר. הופעתו הפוליטית הראשונה של אולמרט הבן התקיימה כבר ב-1966, בהיותו בן 21. אולמרט הצעיר ביקש את רשות הדיבור בוועידת תנועת החרות בכפר המכביה ותבע את התפטרותו המיידית של [[מנחם בגין]] מראשות המפלגה ו[[גח"ל]] (גוש חרות ליברלים), בשל כישלונו להחליף את שלטון מפא"י בשש מערכות הבחירות מאז קום המדינה. מהקהל החלו להסתער צירי הוועידה על אולמרט בכוונה להכותו, אבל בגין הגן עליו באבירות. "כל עוד הוא בא אלי בתביעות גלויות ללא קשירת קשר נגדי", אמר, "הרי זוהי הצעה לגיטימית".

      בשנת 67', חודש לאחר מלחמת ששת הימים, התפלגה חרות ותמיר הקים את תנועת המרכז החופשי. בבחירות 69' זכתה התנועה לארבעה מנדטים. [[עקיבא נוף]], שהיה מזכיר הסיעה, יצא להשתלמות בחו"ל והציע לתמיר את אולמרט כמחליפו. אולמרט קיבל את תפקיד מזכיר הסיעה ודוברה. בימים ההם הכיר את מי שהפך לחבר קרוב, העיתונאי דן מרגלית. אולמרט הפך ליד ימינו של תמיר ולמתמחה במשרדו. הוא סייע לו בחקירת פרשיות שחיתות שונות שפורסמו לאחר מכן בעיתונות. בין השאר נחקרו שחיתויות בבית החרושת להרכבת מכוניות בחיפה "אוטוקרס", בחברת ורד ובחברת מקורות.

      ב-1973 פרש אולמרט יחד עם ח"כ [[אליעזר שוסטק]] מהמרכז החופשי והקים את "המרכז העצמאי". תמיר הגדיר זאת באוזני מקורביו כ"תקיעת סכין בגב". בנו, יוסף תמיר, הוא היום מספר 42 ברשימת קדימה לכנסת. עקיבא נוף זוכר שיחה שקיים עם אולמרט זמן קצר לפני הפילוג: "אהוד ואני נסענו במכוניתי ברחובות תל אביב ואז לראשונה אהוד קבע באוזני בין רמזור לרמזור: 'אתה עוד תראה עקיבא, בעוד 30-35 שנה מה שיפריד ביני לכיסא ראשות הממשלה יהיה בוודאי רק [[דן מרידור]]'".

      בבחירות שהתקיימו בסוף אותה שנה נכנס אולמרט לכנסת כנציג המרכז העצמאי, שהשתלבה כחטיבה בליכוד. ההתמקדות בחשיפת שחיתויות, שהחלה ביוזמת ח"כ תמיר, זיכתה אותו בכותרות מחמיאות. מיד עם כניסתו לכנסת הוא היה מעורב בחשיפת שורת פרשיות שחיתות בכדורגל, תוך שיתוף פעולה עם ח"כ טרי ממפלגת העבודה ששמו יוסי שריד. ח"כ אולמרט הצטייר כלוחם ללא חת בפשע המאורגן. הוא אפילו ביקש מהכנסת שמירה אישית מפני עבריינים המאיימים על חייו.

      שריד: "הבאנו הרבה שמחה וחיוניות לכנסת המאובנת של אמצע שנות השבעים. יחד עם זאת, אני באתי לכנסת ויצאתי ממנה עכשיו בימים אלו עם אותה החולצה ואותו השעון שעולה 80 שקלים. לא כך אולמרט, שמההתחלה ידע לנצל את מעמדו בכנסת כעורך דין, ומההתחלה עשה לא מעט לביתו ולעסקיו".

      באותם ימים עדיין מותר היה לחבר כנסת להיות בעל עסקים פרטיים, ואולמרט ניצל זאת היטב: מצד אחד ח"כ וכוכב תקשורתי כלוחם בשחיתות, מצד שני פרקליט פרטי המייצג אינטרסים כלכליים. בשנת 1977 פרשו הוא ועורכי הדין אורי מסר וברוך אדלר ממשרדו של עורך הדין הירושלמי, עוזי עצמון, ולקחו גם את המזכירה שולה זקן. משרד "אהוד אולמרט ושות'" יצא לדרך. מאז ועד היום, אורי מסר ושולה זקן הן שתי הדמויות המרכזיות בחייו העסקיים-פוליטים של אולמרט. בדצמבר 1988, עם קבלת תפקידו הראשון כשר ללא תיק, פרש אולמרט ממשרד עורכי הדין שהקים.

      אריה אבנרי, בעבר כתב בכיר ב"ידיעות אחרונות" וכיום יו"ר עמותת אומ"ץ הנאבקת בשחיתות הציבורית, עוקב כבר שנים בתסכול אחר דרכו הפוליטית של אולמרט. "רציתי להבין כיצד הצליח להתעשר תוך כדי פעילותו הפוליטית", אומר אבנרי. "אולמרט נהג לקבל לקוחות בזמן שהיה חבר כנסת. אנשים שביקשו קיצורי דרך אל רשויות ממלכתיות שונות וגופים שונים שכרו את שירותיו היקרים, בשל הנגישות שהיתה לו בתוקף תפקידו לוועדות הכנסת ולמקבלי ההחלטות הנוגעים לנושאים שהועלו".

      חשוב להבהיר כאן, הפעולות שביצע אולמרט באותן שנים היו מותרות במסגרת החוק. כאמור, עד שנת 1996 החוק איפשר לחברי כנסת לעבוד בעבודה נוספת במקביל לכהונתם תוך קביעת מספר סייגים (משנת 1989, למשל, אושר עיסוק רק במידה שאין בו ניגוד עניינים וההכנסה ממנו לא תעלה על מחצית ההכנסה כחבר כנסת). דרך ארוכה היתה צריכה הרשות המחוקקת לעבור עד שייאסר לגמרי על נבחרי ציבור לקבל שכר מגופים פרטיים, בהם נתקלו, או עלולים היו להיתקל, במסגרת תפקידם הציבורי. כך שעל פניו העסקאות שביצע אולמרט היו כשרות. לגבי הריח היתה מחלוקת כבר בזמן אמת.

      אחת העסקאות הגדולות בהן תיווך אולמרט בהיותו חבר כנסת היתה מכירת "הכשרת היישוב", חברה עתירת נכסים בשווי של עשרות מיליונים, ל[[יעקב נמרודי]]. רק אחרי המכירה התברר שהחברה נמכרה לנמרודי בפרוטות, בהתחשב בשוויים האמיתי של נכסיה המוסתרים. בראיון שנתן אולמרט לכתב "הארץ" גדעון אלון באוקטובר 87', לאחר העסקה, הוא בחר להדגיש דווקא את ה"גוון הציוני" שבעסקה ולא את הפן הכלכלי. כשנשאל מדוע פנה המשקיע (נמרודי) דווקא אליו השיב: "אני מניח שהוא בא אלי כפי שבאים לעורכי דין לקוחות". כשנשאל האם פעילותו כפרקליט אינה באה על חשבון הזמן שבוחריו ציפו כי יקדיש לפעילות פוליטית אמר: "בדרך כלל אינני שומע טענות שאני לא ממלא את תפקידי הציבוריים כהלכה... אני מאוד תומך במעורבות של ח"כים ואנשי ציבור בנושאים שמחוץ לחיים הפוליטיים. לדעתי זה ניסיון מעשיר, מגוון ומפרה כשצריך לקבל החלטות מבלי להיות מנותק".

      כך זוכה אולמרט בפרשת "החשבוניות הפיקטיביות"

      ב-28 בדצמבר 1976 עלה ח"כ אולמרט לדוכן הנואמים בכנסת וביקש למסור הודעה: "קיבלתי מידע שבמשטרת ישראל סבורים כי יש להם חומר די הצורך כדי לפתוח בחקירה פלילית נגד שר השיכון אברהם עופר". זה היה השבוע הקשה, והאחרון, בחייו של עופר. באותו שבוע החליט היועץ המשפטי לממשלה, [[אהרן ברק]], למצות עמו את הדין. בתום אותו שבוע ירה בעצמו השר עופר במכוניתו בחוף תל ברוך. בנו, עו"ד דן עופר, לא סולח לאולמרט עד היום על ההשפלה הפומבית: "בימים שקדמו להתאבדות אבי ז"ל אולמרט נהג בכנסת בדמגוגיה זולה ועשה באבי רצח אופי, מעשה [[מקרתיזם]]. הוא ביקש פופולריות זולה על חשבון הדם של אבי".

      האשמות כאלה, מצד בכירי מפא"י, צצו כבר בזמן אמת, אך לא הרתיעו את אולמרט. באומץ רב הגן על נאומו, אף שהואשם בחוסר רגישות. בראיון שנתן אולמרט לעיתונאי צבי גיל כעבור כעשור, ב-1988, ושפורסם לראשונה לפני כחודש על ידי גדעון אלון, התרפק אולמרט על הימים הלוחמניים ההם: "זאת היתה הפעם הראשונה שח"כ קם וניצל את כל הכוח שהחסינות הפרלמנטרית מעניקה לו כדי להעלות נושא חשוב על סדר היום הלאומי", אמר בקשר למאבקו בשחיתות ובפשע המאורגן. "זה לא מקרה שבעקבות זאת הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הפשע המאורגן. לא פעם ולא פעמיים בגין קרא לי ואמר לי: 'אייהוד, אייהוד, תחדל מזה, בני'. אמרתי לו שלא אוכל להפסיק".

      קשה לדמיין איך היה נוהג אולמרט המבוגר, של 2006, באופוזיציונר צעיר, אידיאליסט וקולני דוגמת אולמרט מודל 76'. מה השתנה ב-30 השנה הללו? אולי הדבר הבולט ביותר הוא שבדרכו לכס ראש הממשלה, הפך אולמרט מחוקר לנחקר סדרתי. מאז תחילת שנות ה-80 ועד היום, ספק אם היה נבחר ציבור אחד, למעט אולי ראש הממשלה אריאל שרון עצמו וצחי הנגבי, שמצא עצמו נחקר כחשוד בכל כך הרבה פרשיות. מכולן, עד היום, נחלץ ללא הרשעה.

      למרות הזיכויים וסגירות התיקים, תפיסת האחריות של אולמרט כפי שהיא באה לידי ביטוי בחקירות במשטרה ובעדויות בבתי המשפט אמורה להדאיג. אחת משתיים: או שהאיש מיתמם, או שבאופן כרוני הוא אינו מודע למעשיו. כמה דוגמאות.

      ב-1981 קיבל אולמרט הלוואה בסך 50 אלף דולר מחברת קש בבעלות יהושע הלפרין, שהיה יו"ר בנק צפון אמריקה. כספי הבנק הועברו לחברה בהוראת הלפרין. ההלוואה שקיבל אולמרט התגלתה רק ארבע שנים מאוחר יותר, במסגרת חקירת המשטרה נגד הלפרין, שנפתחה כשקרס הבנק ברעש גדול. בעדותו של לוחם השחיתויות אולמרט במשפטו של הלפרין הוא אישר, שהתערב לטובתו "כידיד", אצל ראש היחידה לחקירות הונאה, תנ"צ יורם גונן, וניסה לשכנע את גונן לצמצם את צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא נגד הלפרין. כשנשאל האם הלפרין פנה אליו בבקשה שיחזיר את הכסף אמר: "הוא אף פעם לא הרים טלפון ואמר, 'אהוד, לקחת הלוואה, למה אתה לא מחזיר', או 'אתה צריך להחזיר' או 'מתי מועד ההחזרה' או משהו כזה. לא".

      [[היועץ המשפטי לממשלה]] דאז, יוסף חריש, החליט שלא להעמיד את אולמרט לדין.

      באפריל 1989 התפוצצה פרשת "החשבוניות הפיקטיביות". הפרשה, שכעבור שנים הובילה להעמדתו לדין של אולמרט, פגעה בשמו, אך הסתיימה בזיכויו. התברר כי לאנשי הכספים של הליכוד היתה שיטה מקורית לגיוס מימון: הם פנו לאנשי עסקים וביקשו מהם תרומה. בתמורה הבטיחו להם חשבוניות מס מחברות פרסום עבור שירותי פרסום שמעולם לא ניתנו להם. כך נהנו התורמים משני עולמות: גם קנו השפעה בליכוד וגם קיבלו חשבונית שתשמש אותם כהוצאה מוכרת לצורכי מס.

      עשרות כתבי אישום הוגשו בעקבות חשיפת התרמית, נגד אנשי הכספים של הליכוד, נגד המתרימים ובעלי החברות שסיפקו את החשבוניות הפיקטיביות, וגם נגד התורמים עצמם, שהיו שותפים להונאה. כמה תאגידים שהיו מעורבים בפרשה הצליחו לחמוק מכתב האישום נגדם באמצעות תשלום כופר. המפורסם בהם הוא איש העסקים יולי עופר, ששילם כופר של 750 אלף שקל.

      המשפט המרכזי התנהל נגד מרדכי יהל, לשעבר חשב סיעת הליכוד, נגד הממונה עליו, מנחם עצמון, שהיה גזבר הליכוד, ונגד יונה פלד, שעסק באיסוף התרומות. כתב האישום נגדם הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-1991. אולמרט, ששימש גם הוא כגזבר הליכוד במקביל לעצמון, לא הועמד תחילה לדין, לפי שיקול דעתה של פרקליטת המדינה דאז, השופטת [[דורית בייניש]]. עקב כך עתרה לבג"ץ עמותת "אמיתי". בדיון בבג"ץ הצהירה הפרקליטות, כי תשקול מחדש את העמדתו של אולמרט לדין עם סיום משפטם של הנאשמים האחרים.

      במרץ 96' הורשעו בכירי הליכוד בפרשה. בספטמבר אותה שנה החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר, להעמיד לדין גם את אולמרט. בכתב האישום הועלו נגדו שני אישומים. בראשון נטען כי באוגוסט 1988 קשר אולמרט קשר פלילי עם אנשי כספים נוספים של הליכוד: לאסוף תרומות לליכוד מתאגידים בניגוד לחוק מימון מפלגות על ידי מתן שירותי פרסום פיקטיביים. באישום השני נטען כי במחצית הראשונה של 1989 חתם אולמרט על הצהרה שנמסרה למבקרת המדינה ולפיה חשבונות הליכוד, מתקופת מערכת הבחירות, הנמסרים למבקרת, משקפים למיטב ידיעתו את כל הכנסות הליכוד והוצאותיו. הנאשם, הוסיפה התביעה, חתם על הצהרה כוזבת ביודעין.

      משפטו של אולמרט התנהל בפני השופט עודד מודריק. במהלך המשפט העיד אולמרט שלא היה אחראי במערכת הבחירות בשנת 88' על גיוס תרומות לליכוד בארץ אלא על גיוס תרומות בחו"ל בלבד. "היה פה מצב שהיה ברור שיש מבנה וחלוקה באחריות לתפקידים. אני לא מוכן לטעון לאחריות על שום דבר שלא טיפלתי בו", אמר. לדבריו, היה עסוק מאוד באותה תקופה ולא התפנה לניהול ענייניו הכספיים של הליכוד. "אני לא חושב שהיתה לי שנה כזו בחיים. זה היה טירוף. באותם חודשים הייתי צריך להופיע ערב ערב בשלושה-ארבעה מקומות". לטענתו, מילא את חובתו כגזבר בכך שבחר את האנשים הנכונים לניהול ענייניה הכספיים של התנועה. "סמכתי עליהם לחלוטין", אמר.

      המשפט הסתיים בספטמבר 1997 בזיכויו של אולמרט. עם זאת, מודריק אמר על אולמרט כמה דברים קשים. באשר לאישום השני, בו טענה התביעה, כי "החתימה על החלק (חתימת

      עסקים עם דודי אפל, שלומי עוז ומשפחת גבריאלי

      אבל משולש החברים המעניין הוא [[דודי אפל]]-בני תבין-שלומי עוז. תבין, החבר המחובק, סייע לאולמרט במרץ ב[[פריימריס]] של 99', במרוץ מול שרון לראשות הליכוד. בימים אלה הוא מסובך בחובות עתק ושוב עומד לדין פלילי. ב-2004 הוגש נגדו ונגד פטרונו דודי אפל כתב אישום חמור בחשד לשורת עבירות שוחד ומרמה. תבין, "נאשם מספר 3" מוגדר שם כ"איש החזית של נאשם 1 (אפל) בענייני כספים". תבין נאשם שביצע בהוראתו (של אפל) "פעולות כספיות באופן אישי ובאמצעות חברות שבשליטתו". הוא גם מואשם שוב ב"קבלת כספים כנגד חשבוניות כוזבות". ב-2003 גם נחקר ביחד עם חבר אחר של אולמרט, שלומי עוז, בקשר להונאת בנק לאומי במיליונים.

      את אפל אולמרט מכיר כבר עשרות שנים. בני תבין ושלומי עוז מתוארים על ידי אפל כחבריו, שניהם עבדו עבור מטה הפריימריס של אולמרט ב-99'. עוז, פעיל בעל כוח רב במרכז הליכוד, היה חבר בכנופייה של 18 איש בראשות בני משפחת אלפרון וריצה 14 חודשי מאסר בכלא. בצעירותו עבד עוז ב[[בית"ר ירושלים]] ושם הכיר את אולמרט. כעבור מספר שנים, כשהועמד לדין על זיוף דולרים, פנה אולמרט לבית המשפט המחוזי בבקשה להקל בעונשו. עוז לא שכח את המחווה של אולמרט ותמך בו בפריימריס נגד שרון.

      אלא שבשלב מסוים עלה חשד שלא רק חברות הביאה את תבין ועוז להתגייס למען אולמרט בפריימריס. במהלך כהונתו כראש עיר הסתבך אולמרט בפרשת "האי היווני". המשטרה המליצה להעמידו לדין בחשד לקבלת שוחד מאפל. היועץ המשפטי לממשלה אמנם סגר את התיק מחוסר ראיות בשנת 2004, אבל השתלשלות העניינים כפי שתיאר אותה היועץ [[מני מזוז]] עצמו מרתקת:

      "בתאריך קודם ל-3.6.99 התקשרה שולה זקן, יועצת בכירה לראש עיריית ירושלים לאפל, והשאירה הודעה לפיה היא מבקשת את תרומתו למערכת הבחירות של אולמרט. בתאריך 3.6.99 התקשר אפל לזקן, שאמרה לו כי עליה לארגן תמיכה כספית לאולמרט לקראת התמודדותו לראשות הליכוד. בהמשך השיחה ביקש אפל מזקן להזמין את ראש עיריית [[אתונה]], אשר לדברי אפל השתוקק לפגוש את אולמרט ועתיד היה להתמנות כראש הממשלה הבא של [[יוון]]. פנייה זו עוררה חשד כי אפל מנסה לנצל מפגש עם ראש עיריית אתונה לשם קידום עסקיו, שכן באותה שנה החל אפל לתכנן הקמת מרכז תיירות ונופש במספר אתרים בעולם, ומרכז התיירות הראשון אמור היה להיות מוקם באי היווני פטרוקלו, השוכן בים האגאי, דרומית מזרחית לאתונה.

      "תוך כדי שיחתו עם זקן מתפנה אפל לשוחח עם אולמרט עצמו בקו השני, ובשיחה זו לא עולה עניין התרומה הכספית. אולמרט מספר לאפל כי בכוונתו להציג את מועמדותו לראשות הליכוד, ואפל אומר לאולמרט כי הפעם הוא 'אחריו בכל הכוח'. כמעט באותה נשימה מעלה אפל בקשה ל'טובה קטנה': עניין ביקורו של ראש עיריית אתונה וכריתת ברית ערים תאומות בין ירושלים לאתונה; אולמרט הגיב באומרו: "מה שאתה רוצה תגיד לי, אני אכין מכתב, אזמין אותו אלי".

      בהמשך כותב מזוז: "מספר דמויות, שיש ראיות להיותן מקורבות לאפל, פעלו למען מטה אולמרט ובמסגרתו, הן בעבודה במטה והן במימון פעילות. כך לדוגמה, בני תבין ושלומי עוז - את שניהם מתאר אפל כחבריו - השתתפו בפגישות של המטה, והוגדרו על ידי ראש מטה הבחירות של אולמרט כפעילים חשובים".

      בהמשך מתאר מזוז את גרסת אולמרט: "אולמרט אומר, שככלל, גישתו היתה לסייע לאנשי עסקים ישראלים בקשר עם גורמים מחו"ל... היה ברור לו שלאנשי העסקים הנ"ל יש אינטרסים עסקיים משלהם בביקור, אך מאחר שחיפש מזה זמן הזדמנות לחזק את הקשרים עם ראש עיריית אתונה, נוכח היותו דמות בעלת מעמד פוליטי מרכזי ביוון עם פוטנציאל להנהגה במישור לאומי, שמח על ההזדמנות להזמינו, וראה זאת כאינטרס של העירייה... אולמרט אומר, כי לא זכור לו סיוע מיוחד שביקש מאפל בבחירות לראשות הליכוד בספטמבר 99', והוא אינו זוכר אם קיבל אז סיוע כספי ממנו".

      את החלטתו שלא להעמיד לדין את אולמרט הסביר מזוז: "לא ניתן להוכיח במידה הנדרשת למשפט פלילי, כי פעולות שנעשו למען מטה אולמרט, נעשו מטעם אפל דווקא. אכן, פעילים שונים שהיו מקורבים לאפל נטלו חלק בפעילות מטה אולמרט, ואולם כיוון שמדובר בדמויות המעורבות במערכת הפוליטית הפנימית של הליכוד שנים ארוכות, קשה לסתור טענה לפיה הם פעלו בשם עצמם או בשם אחרים, ולא בשם אפל..." מזוז קבע גם כי היה קושי להוכיח את "היסוד הנפשי", כלומר, את מודעותו של אולמרט לקבלת השוחד. "לא ניתן להוכיח את החשד, כי אולמרט, העומד בראש הפירמידה ונעזר בעוזרים שונים, ידע על כל המתרחש תחתיו בלשכתו".

      ב-2003, לאחר פרסום פרשת האי היווני, על כל הפרטים העובדתיים שהופיעו מאוחר יותר גם בדוח של מזוז, הגיש אהוד אולמרט תביעת דיבה נגד כתב "ידיעות אחרונות" מרדכי גילת. מיד עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה, לאחר אשפוזו השני של שרון, מיהר אולמרט למשוך את התביעה. "בנסיבות שנוצרו אין לי כל עניין או זמן להמשיך בתביעה", מסר.

      חבר טוב אחר - גם של אולמרט וגם של שלומי עוז - שמסובך כיום בפלילים הוא איש העסקים, ראובן גבריאלי. הוא נעצר לאחרונה יחד עם אחיו עזרא (שוני), אביה של ענבל, ועם מאיר אברג'יל, בחשד שהעלימו הכנסות מבתי קזינו לא חוקיים שהפעילו. באוקטובר 2003 חשף "הארץ" כי אולמרט הורה לאנשי משרדו לסייע לגבריאלי בנוגע למפעל מים מינרליים ב[[גרוזיה]]. בתגובה מסרה דוברת התמ"ת: "אולמרט ימשיך לסייע לכל איש עסקים ישראלי, בכל מקום בעולם... זו חובתו וחובת המשרד".

      הסיוע בגרוזיה לא היה הפעם היחידה בה פעל אולמרט למען הגבריאלים. בנובמבר 2004 חשפו העיתונאים גידי וייץ ועופר פטרסבורג ב"ידיעות אחרונות" כי אולמרט, שהיה באותה עת ממונה על [[מינהל מקרקעי ישראל]], הורה למנכ"ל המינהל לנסות להגיע לפשרה עם חיים גבריאלי, אחיו של ראובן, בנוגע לקרקע שהאח פלש אליה. בתגובה נמסר אז מלשכת השר: "מאז ומעולם מקיימים מינהל מקרקעי ישראל והשרים הממונים עליו פגישות עם גורמים שונים, גם בנושאים הנמצאים בהליך משפטי".

      "שומרי החותם" של אולמרט - מעגל הפרקליטים

      לצד מעגל העבריינים, העבריינים לכאורה והעבריינים לשעבר שאולמרט בחר להקיף עצמו בו, התקיים במשך כל השנים סביבו מעגל נוסף, אולי משלים, זה של עורכי הדין הכבדים. חבורת עורכי הדין ורואי החשבון המקיפה את אהוד אולמרט מלווה אותו בנאמנות. במעגל הזה לא תמיד נשמרת הפרדה בין חברות, עסקים ועסקי ציבור.

      מבין אלה, האדם המקורב ביותר לאולמרט הוא שותפו למשרד עורכי הדין מראשית ימיו, עו"ד אורי מסר. מסר, בן 55, כבר השתתף בפורומים המצומצמים ביותר שערך אולמרט מאז נכנס לתפקידו, המקבילים ל"פורום החווה" שערך שרון. הוא שותף במשרד עורכי הדין הירושלמי מסר-ריבלין, ובעלה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני רגולציה, דווידה (דידי) לחמן-מסר.

      מלשכת אולמרט נמסר כי מעבר לקשר חברי, "משרדו של מר מסר ייצג את מ"מ רה"מ בעניינים אישיים שונים. בכל ההתקשרויות שילם מ"מ רה"מ שכר כמקובל". אולמרט סירב לומר מהו שכר הטרחה ששילם. עו"ד מסר לא הגיב לשאלות "הארץ".

      מסר הוא שהיה אחראי על שתי עמותות שהוקמו לפני הבחירות המוניציפליות לעיריית ירושלים, ב-93' וב-98', לצורך תמיכה במועמדותו של אולמרט. שתי העמותות נכנסו לגירעונות עצומים ובסופו של דבר, בהליך מעורר סימני שאלה, נמחקו. משרדו של מסר, אגב, קיבל, לכאורה בניגוד לחוק העמותות, תשלום מהעמותה שפעלה ב-98'.

      זמן קצר לאחר בחירתו של אולמרט לראשות העיר בנובמבר 93', קיבל מסר, בניגוד לנהלים, את האחריות על מימוש נכסי העירייה מטעם החברה העירונית "מוריה". מדובר בחברה שאחראית על הפרויקטים הקבלניים המשמעותיים ביותר בבירה. מינויו חשף אותו למידע פנימי על תוכניות העירייה ששוויין בשוק הקבלני רב.

      כשנחשפה הפרשה ב"כל העיר", בדצמבר 94', השיב דובר העירייה חגי אליאס כי "ההתקשרות נעשתה על ידי חברת מוריה, בלי קשר לאולמרט". גם מנכ"ל מוריה ועו"ד מסר עצמו דבקו באותה גרסה. עברו קצת יותר מעשר שנים, הזיכרון של כל המעורבים בפרשה כנראה קצת נחלש והשבוע הכחיש דובר מוריה, איצ'ו גור, כי עו"ד מסר עבד אי פעם עבור החברה. גם עו"ד מסר עצמו, אמר לפני כחצי שנה ל"כל העיר": "מעולם לא עבדתי עבור מוריה". אז מי אומר אמת, עו"ד מסר של שנת 1994 או של 2005? מלשכת אולמרט נמסר כי "לממלא מקום ראש הממשלה לא ידוע על העסקת עורך דין בחברת מוריה".

      גם כשמשרדו של מסר פעל מול עיריית ירושלים, הוא הצליח להשתכר לא רע. בשנת 2000, במהלך הקדנציה השנייה של אולמרט, קיבל המשרד שכר טרחה שמן עבור ייצוג חברת 'נ. את י. ברזני', חברה לפינוי אשפה, שתבעה את העירייה על מיליוני שקלים. במאבק המשפטי הזה היא החליפה כמה עורכי דין, לאחר שאיש מהם לא הגיע להסדר עם העירייה. רק כשנשכר משרדו של עו"ד מסר הסכימה העירייה לפשרה, שהעשירה את ברזני ביותר מעשרה מיליון שקל, ואת משרדו של מסר בלמעלה ממיליון שקל. בשיחה עם "הארץ" סיפר עו"ד אלי מלכה, שטיפל בתיק מטעם העירייה, שהוא כלל לא הוזמן לדיונים שנערכו בעניין התביעה בלשכתו של אולמרט ושל מנכ"ל העירייה באותה עת, רענן דינור, גם הוא ממקורביו הצמודים ביותר של אולמרט.

      זה לא נראה לך מוזר שהיתה פגישה בלשכה שלו ולא היית?

      עו"ד מלכה: "לא הייתי רואה בזה דבר מוזר. הסכסוך הזה ארך לא מעט שנים... זה שהמשרד הזה (מסר-ריבלין) אולי יש להם היכרות או משהו כזה, לא יודע... מי שהשתתף בישיבות אצל דינור היה ריבלין, לא מסר".

      מצד שני לא היית בכל הפגישות?

      "אני לא הייתי בכל הפגישות, אז אני לא יודע מה היה שם. אני לא יכול להגיד לך".

      שופט בדימוס ששימש בורר בין הצדדים המליץ להגיע לפשרה, אך רבים בעירייה חשבו שעדיף לנהל משפט שבו גדולים סיכויי העירייה לזכות. כמה חברי מועצה אף התלוננו על לחצים שהופעלו עליהם לאשר את ההסכם עם החברה. "לפני כשבועיים", כתבו למבקרת העירייה, "הובא לאישור בפנינו הסכם פשרה על סכום של 10 מיליון שקל שהעירייה תשלם למר ברזני, ולמן הרגע הראשון לדיון מאיצים ומאיימים כי 'בגלל האופוזיציה' העירייה תיאלץ לשלם יותר, שכן מר ברזני ילך למשפט. מיותר לומר כי חסרים תיקים שלמים של מסמכים ש'נעלמו' או 'בוערו' מסיבות מסתוריות ובנסיבות בלתי ברורות".

      ניסן ברזני, מהנהלת החברה, סירב להשיב לשאלות בעניין. מלשכת אולמרט נמסר כי "בניגוד לאמור בשאלה, העניין נדון בבית המשפט. זה העבירו לבוררות של שופט בדימוס, והשופט החליט על סכום הפיצוי. לא היה לממלא מקום ראש הממשלה כל קשר להחלטה".

      הקשרים עם אולמרט עזרו למסר גם אחרי שעזב את העירייה. קחו למשל את רכישת בית"ר ירושלים על ידי [[ארקדי גיידמק]]. אולמרט לא הסתיר את עובדת היותו שושבין העסקה הזו, למרות הבעייתיות שבקרבה המופגנת בין שר האוצר לבין האוליגרך המבוקש על ידי שלטונות צרפת והחשוד בהלבנות הון בישראל.

      כשהגיעו נציגי בית"ר ונציגי גיידמק לפגישה בלשכתו של אולמרט, מסר כבר חיכה שם. "כל האירוע היה מאוד מאוד לא ברור. זה היה קצת מוזר שמגיעים למקום ואורי מסר כבר נמצא שם", מספר גורם המקורב לעסקה. לדבריו, אולמרט הציע לגיידמק להשתמש בעו"ד מסר ולא ממש השאיר לו ברירה. "הוא אמר לגיידמק שהוא לא צריך שני עורכי דין ושמי שיטפל בזה הוא אורי מסר... אולמרט אמר שהוא ממליץ, אבל אתה מבין שכשממלא מקום ראש הממשלה ושר האוצר ממליץ, כך צריך להיעשות".

      בלשכת אולמרט הכחישו את הדברים: "שקר וכזב, לא היו דברים מעולם". עו"ד עמוס מימון, נציגו של גיידמק, אישר את הדברים.

      מסר הוא לא היחיד שהועסק ברשויות הכפופות לאולמרט. רואה החשבון הצמוד של אולמרט הוא מיכאל ברזילי. בנו אודי, לשעבר סגן נציב מס ההכנסה צורף לרשימת קדימה. משרדו של ברזילי הרוויח מניצחונו של אולמרט בבחירות לעירייה. החל משנת 94', ולמשך כעשר שנים, היה הבן השני, בועז ברזילי (העובד במשרדו של אביו), רואה החשבון של חברת הגיחון, חברה עירונית שהוקמה בימי אולמרט והיתה תחת פיקוח העירייה. כיום, כשאולמרט כבר לא עומד בראשות העיר, גם המשרד של ברזילי כבר לא עובד עם הגיחון. מיכאל ברזילי אמר שהוא לא מוסר

      6.2 מיליון ש"ח למינויים פוליטיים בעירייה הכי ענייה

      התפקיד הביצועי המרכזי שאליו נבחר אהוד אולמרט באופן אישי היה ראש עיריית ירושלים. סליחה, ראש עיר. טדי קולק היה ראש עירייה, אולמרט תיקן את המינוח לראש עיר. עניין של פרסטיז'ה. עוד הבדל בין הקדנציות ציין בכתבה שפורסמה ב"כל העיר" לפני כשבועיים, יוסי ברקן, מדביר העובד בעיר כבר 18 שנה: "קצת לא נעים לדבר ככה על האיש שהיום משמש ראש הממשלה בפועל, אבל אצל טדי קולק פשוט לא היו חולדות".

      שתי הקדנציות של אולמרט בראשות עיריית ירושלים ייזכרו כתקופת הבריחה החילונית הגדולה, מגמה שהחלה אמנם לפניו, אך הלכה והתגברה. מאז תחילת שנות ה-90 קיימת הגירה שלילית מהבירה. בממוצע איבדה העיר בתקופת אולמרט למעלה מ-6,000 איש בשנה. רוב העוזבים הם חילונים והסיבות להגירה הן יוקר הדיור, בעיות תעסוקה ובמידה קטנה יותר צביון העיר.

      אולמרט היה ראש העיר הראשון שפעל להכרה ממסדית בקהילה ההומו-לסבית בירושלים. הוא אף ביקר ב"בית הפתוח" - מעוז הקהילה במדרחוב בן יהודה, ואישר, לראשונה בתולדות העיר, את קיום מצעד הגאווה של הקהילה בעיר, ואף סייע במימונו. מצד שני, בימי אולמרט עקפה ירושלים את [[בני ברק]] והפכה לעיר הענייה בישראל. בשנת 2001 התגוררו בה 22 אחוז מעניי המדינה.

      אחת הסיבות למצבה הכלכלי הירוד של ירושלים (כבר שנים שהיא העיר הענייה בישראל) היא הרכב התעסוקה בעיר - רק תשעה אחוזים מתושביה עובדים בתעשייה (פחות מחצי מהממוצע הארצי) לעומת אחוז גבוה של עובדי השירות הציבורי, עובדי מינהל וחינוך. אבל כשחברת אינטל ביקשה להקים בירושלים מפעל חדש בהשקעה של מיליארדים, נכנע אולמרט ללחץ של תושבי השכונות החרדיות באזור שבו אמור היה המפעל לקום. התוצאה: אינטל בנתה את המפעל שלה בקרית גת.

      מאות ימים בכל קדנציה בילה אולמרט בארצות שמעבר לים, בעיקר ב[[ארצות הברית]]. כשנשאל על כך במועצת העיר הוא סיפר שנסע כדי לאסוף תרומות. בכל מקרה, הסביר, הנסיעות לא נערכו על חשבון העירייה. עם זאת, כמעט אף פעם לא הסביר אולמרט מי מימן את הטיסות והשהיות שלו בחו"ל.

      בינואר 2000 הוא עלה למטוסו הפרטי של חברו, איש העסקים מוטי זיסר, לגיחה של 24 שעות בהונגריה. לקח לאולמרט יותר מחודשיים להסביר לענת הופמן, חברת מועצה בירושלים, מה הוא עשה שם: "יוזמת הפגישה היתה של ראש ממשלת [[הונגריה]]] אשר ביקש להכירני ולדון אתי בנושאים מדיניים", מסר בתשובה לשאלתה. נשמע מרשים, בהתחשב בעובדה שלפי לוח הזמנים של הביקור, אולמרט הוזמן רק לארוחת צהריים עם ראש הממשלה ההונגרי, בה השתתפו גם המיליונרים מהמטוס הפרטי, שעושים בהונגריה עסקים. "כדי למנוע לזות שפתיים ואת הזדון, הרשעות והרדיפה חסרת המעצורים של גורמים מסוימים, כמוך", מסר אולמרט להופמן, "הודעתי למר זיסר כי אשלם לו את ההוצאות הכרוכות בהצטרפותי לטיסה, וכך אמנם עשיתי".

      כהונתו כראש עיר לוותה במתן שכר מנופח ליועציו: שולה זקן, חגי אליאס ואחרים, קיבלו שכר הגבוה בכ-50 אחוז ממקביליהם בתקופת קולק. השכר הופחת במעט רק בהתערבות הממונה על השכר במשרד האוצר.

      בנוסף, בקדנציה הראשונה של אולמרט חגגו המינויים הפוליטיים. מבקר העירייה עוזי סיוון מצא, שנכון לאמצע שנת 96', היה אחראי אולמרט לתשלומים בסך 6.2 מיליון שקל עבור מינויים פוליטיים בלשכתו ובאגפים שונים בעירייה. הוא נאלץ לפטר רבים מהם לאחר תחילת יישום תוכנית הבראה בתחילת הקדנציה השנייה שלו. לדברי מבקר המדינה, "אף שהיה על העירייה לבטל משרות ולהקטין את שיא כוח האדם שלה, לא הניבו פעולותיה תוצאה זו, שכן היא פעלה בשיטת 'הדלת המסתובבת' - בעת שביטלה משרות במסגרת תוכניות ההבראה, יצרה משרות אחרות".

      בימי אולמרט הוקמה אקדמיה פיקטיבית לכדורגל, ששילמה לשניים מתומכיו, הכדורגלנים לשעבר [[אורי מלמיליאן]] ואלי בן רימוז' 340 אלף שקל תמורת עבודה של שעות ספורות. מקרים אלו ואחרים, גרמו לניסיונות למנוע מעוזי סיוון, מבקר העירייה במהלך כהונתו הראשונה, גישה למסמכים לצורך הכנת הביקורות. סיוון, בשיחה עמו השבוע, מסכם: "יושר שם לא היה. כשאולמרט רק נכנס לעירייה, הוא חשב שזה כסף שהוא יכול לעשות בו מה שהוא רוצה, ורק על אורי מלמיליאן זה חצי מיליון שקל. והיה שם עוד איזה אחד שיודע לבעוט בכדור".

      אולמרט ידע, זה לא דברים שנעלמו מעיניו?

      "מה זאת אומרת נעלמו מעיניו? הוא עשה את זה".

      כשקיבל אולמרט את העירייה לידיו, עמד הגירעון בה על 65 מיליון שקל, שבעה אחוזים מתקציב העירייה אז. הגירעון המצטבר בסוף תקופת כהונתו הראשונה בשנת 98' צמח ל-501 מיליון שקל. ב-2003 פרש אולמרט מתפקידו כראש העיר, אחרי כמה תוכניות הבראה, והשאיר את העירייה בגירעון מצטבר של 534 מיליון שקל, 19 אחוז מהיקף תקציבה.

      תקופת אולמרט על גירעונותיה ובריחת התושבים שלה, התאפיינה דווקא בבולמוס בנייה קדחתני. לטוב ולרע, אולמרט הוא בולדוזר. בשנות כהונתו כראש עיריית ירושלים הושקעו 6.1 מיליארד שקל בפיתוח פיסי - פי 2.5 מהסכום שהשקיע טדי קולק בתשתיות בכל 28 שנות כהונתו. שורת כבישים ומחלפים הוקמו בעיר, נתיבי בגין נפתחו ונחנכה המנהרה למעלה אדומים. בנוסף, מאות מיליונים הושקעו בפרויקט הרכבת הקלה. גם במזרח העיר הוא השקיע יותר מבימיו של קולק, אם כי הפערים בין שני חלקי העיר עדיין בולטים.

      על היקף הבנייה אין מחלוקת. על התבונה מאחוריה דווקא יש. אברהם שקד, רכז שמירת הטבע בהרי יהודה ונציג הירוקים כיום בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, מנהל כבר שנים קרב מאסף בפרויקטים שאולמרט מקדם: "כשהוא היה ראש עיר מצאנו את עצמנו בעימותים מתמשכים אתו. באופן שיטתי הוא תמך ביזמים וסייע להם בדרכו האגרסיווית האופיינית. אולמרט בכלל חושב שוועדות תכנון ובנייה, בעיקר בהיררכיות גבוהות, הן דבר מיותר. הוא רוצה לתת את כל הסמכויות לוועדה המקומית".

      ירושלים של אולמרט אכן היתה גן עדן לקבלנים ויזמים, חלקם תורמים של אולמרט. כך, למשל, פעל אולמרט לטובת אישור תוכנית הבנייה בעמק הצבאים, שקידם עו"ד שרגא בירן, מכר ותיק עוד ממשרדו של עו"ד שמואל תמי

      שר התמ"ת סייע לחברים ונאבק ביועצים המשפטיים

      תקופתו של אולמרט כשר התמ"ת, שר התקשורת, שר האוצר ויו"ר מועצת מינהל מקרקעי ישראל התאפיינה גם היא בסיוע ישיר או עקיף לחוג מקורביו. בחלק גדול מהמהלכים האלה, לא פחות משהטריד התוכן, הדאיג סגנון ההתנהלות. את הבוז של אולמרט לתקשורת, ולגופי אכיפת החוק, הוא רכש בשנות פעילותו הציבורית הרבות, כשארבעה תיקים נגדו נסגרו מחוסר ראיות ובתיק החמישי זוכה מחמת הספק. אולמרט מודל 2006, רגע לפני שאדלר חיבר לו את משתיק הקול היה הפוליטיקאי הבוטה ביותר והתוקפני ביותר כלפי רשויות החוק. במקום שהוא יירא מהם, הוא ציפה שהם ייראו מפניו.

      בראיון ל"מעריב" בספטמבר 96', אחרי ההחלטה להעמיד אותו לדין בפרשת החשבוניות, הזהיר: "ברוך השם, יש חבורה של ערפדים בתקשורת הישראלית שיום יבוא ואנקוב אחד אחד בשמו, וגם אחשוף חלק מהרקע האישי של כל אחד מהם".

      מאיפה יש לך את הרקע האישי?

      "יש".

      אבל הזלזול הברוטאלי של אולמרט לא היה שמור רק לעיתונאים. בעת כהונתו כשר התמ"ת הודיע לראשי מרכז ההשקעות, באמצעות התקשורת, כי הם צפויים לאשר מענק לחברה המרכזית למשקאות שבשליטת מוזי ורטהיים כדי להקים מפעל נוסף ב[[אשקלון]]. נתניהו, כשר האוצר, התנגד, ואנשיו העדיפו להעביר את המפעל לקרית גת, לטובת המובטלים. היועץ המשפטי לממשלה [[אליקים רובינשטיין]] נדרש להכריע והגיש חוות דעת כלכלית. אולמרט הורה לפקידיו להתעלם ולאשר מענק בגובה 70 מיליון שקל. "רובינשטיין מבין בכלכלה פחות מכתב כלכלי", אמר השר.

      כיו"ר מועצת מינהל מקרקעי ישראל נדרש אולמרט לאשר את הסדר העקרונות מ-96' שנחתם בין המינהל לבין חברת תעשיות מלח, שבשליטת בני משפחת דנקנר. לפי ההסכם, תעשיות מלח זכאית ל-40 אחוז מזכויות הבנייה שהופשרו בקרקעות שהיא מחזיקה בעתלית ובאילת. ההסכם נדון בהרחבה וזכה לביקורת חריפה בדו"ח מבקר המדינה ובחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה. רובינשטיין כתב לחברי מועצת המינהל כי הסכם העקרונות העניק לחברת המלח הטבות מפליגות וחריגות, ללא מקור סמכות ותוך חריגה ממינהל תקין. אולמרט בתגובה לעיתונות: "אין זה מעניינו של היועץ המשפטי ללמד אותי איך אני צריך להתייחס לחשיבות של קרקעות המדינה".

      גם היועץ המשפטי לממשלה מזוז כבר התנסה בזעמו של השלטון החדש. באוקטובר 2004 שלח אולמרט מכתב למזוז ובשם הדמוקרטיה קרא לו לדון מחדש בהנחיות שגיבש נגד מינויים פוליטיים. מזוז אסר על פוליטיקאים לסייע במינוי חברי מרכז מפלגתם לתפקידים בשירות הציבורי. אולמרט, אז עדיין שבוי של מרכז הליכוד, כתב לו: "הנחיותיך פוגעות פגיעה קשה בתדמיתם של אנשים רבים מאוד, ביניהם אנשים הנמנים על ציבור מפלגתי... ציבור ישר דרך ומסור... האיסור שהטלת כרוך בערעור יסודי של הדמוקרטיה". כך כתב האיש שכעבור פחות משנה וחצי יהפוך לוועדה מסדרת של איש אחד.

      זו לא היתה ההיתקלות היחידה בין השר ליועץ. בנובמבר 2004, בעקבות סכסוך משפטי בין משפחת גבריאלי למינהל מקרקעי ישראל, קיים אתם אולמרט פגישה. מזוז פתח בבדיקה של הנושא ואחרי ארבעה חודשים נזף באולמרט והבהיר לו כי הפגישה שקיים נעשתה בניגוד להנחיית היועץ האוסרת על שרים לטפל בפניות של חברי מרכז מפלגתם. אולמרט לא נשאר חייב, "אין לי כל כוונה להימנע מלעסוק בעניינים מקצועיים הקשורים במינהל מקרקעי ישראל", אמר אז, והוסיף כי אין זה מתפקידו של מזוז לנזוף בשרים. "צריך אחת ולתמיד להעמיד דברים על דיוקם: יש למדינה הזאת מערכת שלטונית נבחרת, והיא זו שמופקדת על ידי הציבור לניהול ענייני המדינה", תקף אולמרט.

      לשכת אולמרט, השבוע: "ממלא מקום ראש הממשלה לא הפעיל לחצים או העניק הטבות אישיות לאנשים שתרמו לו בעבר בתור שכאלה. לכל אורך פעילותו הציבורית הקפיד מ"מ רה"מ על שיתוף פעולה עם הגורמים המקצועיים ופעל בהמלצתם".

      המטמורפוזה הושלמה. לוחם העבר בשחיתויות, בן בריתן של המשטרה ושל העיתונות, הפך, כשהוא שבע חקירות והצקות, לנציגם התקיף לא פחות של המקופחים החדשים - הפוליטיקאים, בעלי ההון, החשודים בפלילים. כך, למשל, בספטמבר 96', אמר אולמרט ל"מעריב": "במקרים לא מועטים, העיקרון שקבע נשיא בית המשפט העליון ברק, עיקרון בוזגלו, מופעל היום אולי בהיפוך. אם פעם אמרו שאין מפעילים על אנשי ציבור את אותן אמות מידה שמפעילים על בוזגלו, היום זה להיפך. על אנשי ציבור מפעילים אמות מידה שונות, חמורות, ולפעמים גם בלתי סבירות".

      ב-4 בדצמבר 2005, סמוך להרשעתו של עמרי שרון, דיבר אולמרט לאחר מפגש עם שר האוצר הבריטי בלונדון: "מה עמרי שרון כבר עשה? הוא לא לקח שוחד. עבירות על חוק הבחירות יש גם במערב. ואצל עמיר פרץ לא היו תלונות על זיופי בחירות? ולא שאני מזלזל. חוק זה חוק זה חוק".

      המקפצה הגדולה - ההתנתקות והמפץ הגדול

      לפני שנה, במרץ 2005, לא חלם איש על הפיכתו של אולמרט לראש ממשלה. סקר שנערך באותו חודש עבור "הארץ" מיקם את אולמרט במקום הרביעי בפופולריות של מועמדי הליכוד בקרב כלל הציבור. במקום הראשון היה אריאל שרון עם 50%, אחריו נתניהו עם 30% ואחריו מופז. אולמרט הועדף רק על ידי 13.3% מהנשאלים, וגם זה במידה רבה בזכות אהדת השמאל. בקרב בוחרי הליכוד, קהל הבית באותה עת, צנחה הפופולריות של אולמרט ל-7.3%.

      ההתנתקות, ואחריה המפץ הגדול, שינו את התמונה. אם העמידה לצד שרון, והוויתור המודע על מרכז הליכוד היו מהלכים נבונים, הרי שההתעקשות הסמנטית על כך שהוא יישאר ממלא מקום ראש הממשלה ו[[שמעון פרס]] יוגדר רק כמשנה, התבררה כצעד המבריק בקריירה הפוליטית שלו. מישהו עוד זוכר שבפריימריס האחרון שבו השתתף הגיע אולמרט רק למקום ה-33?

      בסוף נובמבר 2005 יצאה קדימה לדרך. ב-18 בדצמבר הובהל שרון להדסה עין כרם לאחר שחש ברע. לאחר כמה שעות של לחץ דיווחו הרופאים שמדובר בשבץ קל, שרון התלוצץ עם רופאיו והתקשר לעיתונאים להגיד ש"ממשיכים קדימה". יומיים אחרי אשפוזו שוחרר שרון מבית החולים, עם הזמנה לחזור לשם אחרי שבועיים לצורך ביצוע צנתור. בינתיים החליטו בקדימה שאולמרט יהיה מספר שתיים ברשימה. הוא יותר מנוסה מלבני, אמרו.

      ב-4 בינואר, בשעות הערב, כשהיה בביתו בחוות השקמים, חש שרון ברע. הוא הובהל להדסה עין כרם, הורדם, ומאז לא התעורר. בראיון לנסים משעל סיפר אולמרט, שכששמע ששרון נלקח להדסה, עזב את בני הזוג ברונפמן, עמם נפגש לארוחת ערב, וחזר לביתו. באותו הזמן כבר החלו מאבטחי השב"כ וכוחות המשטרה לזרום לרחוב כ"ט בנובמבר, לאבטח את הבית של מי שתוך דקות ייהפך לראש הממשלה בפועל. הטלפון צלצל. על הקו היו מזכיר הממשלה ישראל מימון והיועץ המשפטי מני מזוז. "השיחה מוקלטת", נאמר לאולמרט. "מעכשיו אתה ראש הממשלה".