פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חוקרים מנפצים את מיתוס גמלא

      ממצאים ארכיאולוגים מעידים כי הלוחמים במקום לא תיכננו להתאבד וכי האלפים שמתו ניסו להימלט עם נפילת העיר ונדרסו בהמולה

      יוסף בן מתתיהו הקדיש ל[[גמלא]] מקום מכובד בספרו [["מלחמת היהודים"]], המלמד על חשיבותה. תיאור המלחמה על גמלא ובעיקר סופה הביאו לכך שבאתר דבק הכינוי "מצדה של הגולן", ושרבים רואים בה מופת של גבורה ועמידה יהודית גאה מול שלטון זר.

      הדמיון העיקרי שקיים לכאורה בין האתרים - התאבדות המונית של התושבים כשהיישוב נפל בתום מצור רומי ממושך - מבוסס, לפי הממצאים הארכיאולוגיים, על מידע שגוי. לפי הדימוי המקובל, כשגמלא נפלה בשנת 67 לספירה, נטבחו חלק מהלוחמים והתושבים בעיר על ידי הרומאים. אחרים בחרו לקפוץ אל מותם מראש הצוק שבפסגת השלוחה שעליה נבנה היישוב.

      הממצאים סותרים את המיתוס

      ואולם, לדברי ד"ר דני שיאון מרשות העתיקות, שניהל עם צבי יבור את החפירות בגמלא בשנים האחרונות, הממצאים שנחשפו באתר אינם תומכים בתיאור הזה. גם שמריה גוטמן, שחפר בגמלא ב-1976-1989, לא גילה ממצאים כאלה.

      [[יוסף בן מתתיהו]] מתאר במפורש כיצד מגיני מצדה נטלו את חייהם במו ידיהם. נפילתה של גמלא מתוארת במלים אחרות. במקור, שנכתב ביוונית, המלה "התאבדות" אינה מופיעה כלל. במצדה לא היה קרב של ממש בין החיילים הרומאים למתבצרים היהודים. בגמלא, לעומת זאת, התחולל קרב עקוב מדם שהותיר את רישומו העמוק באתר. לפי "מלחמת היהודים", כשאפסה תקוותם של מגיני גמלא, "הפילו המונים עצמם יחד עם נשיהם וילדיהם אל העמק שהיה עמוק מאוד מאוד, והיה נמצא למטה מן הפסגה".

      לדברי שיאון, מלים אלה אינן מתארות קפיצה המונית אל התהום. רק במקום אחד בגמלא - בפסגת האתר - יש צוק גבוה דיו, שאדם הקופץ ממנו ייהרג. כדי להגיע לראש הצוק יש לטפס על סלעים ענקיים, משימה קשה לבני אדם שאינם לוחמים בשיא כושרם. בגמלא היו אלפי נשים, ילדים וזקנים, שהיו מתקשים להגיע לראש הצוק בכוחות עצמם. לכל היותר, יכלו לעמוד בראש הצוק כמה עשרות אנשים. בלחץ הקרב, ספק אם העלאת האלפים שנכחו בעיר לאותו מקום היתה אפשרית.

      מהשלוחה שעליה נבנתה העיר יורד מדרון תלול ביותר לנחל גמלא, אך אין זה מצוק זקוף שאפשר לקפוץ מראשו. לפיכך סבור שיאון כי משהתברר שהעיר נפלה, החלו אלפי תושביה להימלט באותו מדרון. ייתכן שבהמולה נדרסו חלק מהם, או נפלו אל תחתית המדרון, אך התאבדות המונית ומכוונת לא היתה שם.

      אחת הסיבות לכך היתה ההבדלים באופיים של שני האתרים. מצדה הוקמה כמקום התבצרות אחרון בלב המדבר, בתקופת המרד הגדול. גמלא היתה עיר מרכזית, שהתקיימה שנים רבות לפני המרד ואיכלסה לא רק לוחמים, אלא גם איכרים, סוחרים ואנשי מינהל ומשפחותיהם.

      בחפירות שניהל גוטמן בגמלא התברר כי היישוב הראשון שנבנה באתר קדם בכ-2,300 שנה לזה שנחרב במרד הגדול. יישוב זה ננטש בסוף תקופת הברונזה הקדומה, בשנת 2700 לפני הספירה לערך, והוקם מחדש כמצודה על ידי השליטים הסלווקים, במאה השנייה לפני הספירה. מאוחר יותר הפכה המצודה לעיר יהודית ללא חומה, שהגיעה לשיא התפתחותה בימי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי.

      1600 ראשי חץ

      בהרצאה ביום עיון לזכרו של גוטמן, לפני שבועות אחדים, אמר שיאון כי במרד הגדול השתלטו הקנאים על גמלא. יחד עם פליטים שהגיעו ממבצרים שנפלו בגליל, בהם יוסף בן מתתיהו, שהיה מפקד המרד באזור, הם ביצרו את העיר. במקומות שבהם הטבע לא סיפק הגנה ליישוב, נבנתה חומה. לכן תבע כיבוש גמלא מאמץ אדיר מהצבא הרומי. המלך אגריפס השני עמד בראש צבא שצר על העיר שבעה חודשים, אך נכשל. אחריו הגיע למקום המצביא אספסיאנוס, שהמשיך במצור עד לנפילת העיר.

      על המאמץ מעידים הסימנים שנותרו באתר 2,000 שנה אחרי המצור. בחפירות התגלו, בעיקר ליד חומות העיר, כ-1,600 ראשי חץ רומים מברזל - יותר ממספרם של ראשי החץ שנמצאו עד היום בכל אירופה. בתוך העיר נמצאו גם כ-2,000 אבני בליסטרה שירו הרומאים, חלקי שריון של חייל רומאי ועוד.

      אחרי שאספסיאנוס עמד במשימתו, ננטשה גמלא ומאז לא נושבה. אבל אנשיה לא התאבדו, ככל הנראה, ורבים מהם הצליחו להימלט ואולי אף הצטרפו למורדים במדבר יהודה. אחת העדויות לכך היא מטבע שנמצא במבצר סרטבא שבמדבר יהודה. על המטבע חקוקות - בתערובת של כתב עברי מימי בית ראשון וכתב ארמי של ימי בית שני - המלים "לגאלת ירושלים הקדושה" והוא זהה לשבעה מטבעות שנמצאו בגמלא עצמה.

      לשיאון אין ספק כי המטבעות האלה נטבעו בגמלא בעצם המצור הרומי על העיר. הימצאותו של מטבע כזה במבצר במדבר יהודה היא אחת העדויות לכך שגורלם של המורדים בגמלא היה שונה מאוד מזה של מתבצרי מצדה.

      גוטמן שיער שאלה היו פני הדברים כבר כשהחלה החפירה בגמלא. ד"ר חיים בן דוד, ראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללת עמק הירדן, מספר כי השתתף בעונות החפירה הראשונות באתר וכבר אז הבהיר גוטמן את גישתו למה שהתחולל שם. "בעונת החפירות הראשונה בגמלא", אומר בן דוד, "פירסם 'מעריב' כתבה גדולה על העבודות באתר. הכותרת היתה משהו כמו 'חופרים במצדה של הגולן'. הכתבה פורסמה בסוף השבוע ואנחנו חזרנו לעבודה ביום ראשון בחזה נפוח מגאווה. שמריה הפסיק את החפירה, כינס את כולנו ובהרצאה חינוכית הסביר לנו מה בעצם אנחנו עושים ומה ההבדלים בין גמלא למצדה".

      לדבריו, אין זה מקרי שיוסף בן מתתיהו אינו מזכיר התכנסות של לוחמי גמלא. גם דיון או נאום המובילים להתאבדות, כמו נאומו של אלעזר בן יאיר במצדה, אינם נזכרים. "אני מדריך סיורים בגמלא הרבה שנים ותמיד הסברתי שבגמלא היתה לחימה עד הרגע האחרון. רק כשלא נותרה ברירה, היו אנשים שקפצו או נפלו אל התהום. זו לא היתה התאבדות מכוונת. זה היה מתוך ייאוש, כמו האנשים שקפצו ממגדלי התאומים".

      הארכיאולוג מוטי אביעם, המנהל את החפירות בתל יודפת - העיר שיוסף בן מתתיהו היה מפקדה בקרב הראשון נגד הרומאים, שבו נפל בשבי - אומר שצריך להסתכל על תיאור אירועי גמלא בהקשר רחב יותר. "אצל יוסף בן מתתיהו, בכל מקום שבו היהודים הפסידו במרד הגדול, מסופר על התאבדות. בפרק בספרו המתאר את נפילת יודפת כתוב, שברגע שהרומאים פרצו אל העיר הלוחמים היהודים הרגו את עצמם. אחר כך מסופר על נפילה אל התהום בגמלא והתאבדות במצדה וגם בירושלים", אומר אביעם.

      לדבריו, תיאורי ההתאבדות הם חלק מז'אנר ספרותי האופייני לתקופה ההלניסטית, שבו כדי להעצים את אימי המלחמה ולתארם באופן אותנטי, יש נטייה לספר על התאבדות של הצד המפסיד. "מתוך ניסיוני האישי ולפי המחקרים שלי, קשה לי לקבל את זה כתיאור אותנטי. בחפירות ביודפת מצאנו עדויות לטבח שהרומאים עשו בעיר - מאות עצמות אדם שרופות ומרוסקות. יוסף בן מתתיהו מתאר את ההרג הזה, אבל מספר גם על התאבדות כדי להוסיף דרמה לסיפור וכנראה גם כדי להתאים אותו למקובל אז".

      התאבדות, מוסיף אביעם, היא צעד שננקט רק במצבים קיצוניים מאוד. "במלחמת יום הכיפורים הייתי במוצב תל סאקי ברמת הגולן. היינו מוקפים לחלוטין על ידי הסורים, לא היה לנו סיכוי לנצח בקרב, והיו אנשים שהחזיקו רימונים ביד ואמרו שכשהסורים ייכנסו נפוצץ את הבונקר אתם. אבל זה לא קרה. גם בקרבות במוצבי התעלה, שהיו במצב דומה, לא היו התאבדויות", מציין אביעם. "המסקנה שלי היא שבני אדם מעדיפים לחיות גם במצבים קשים. נכון, לא קל להיות עבד של הרומאים כמו שלא פשוט ליפול בשבי הסורי, אבל בני אדם רוצים לחיות גם בתנאים כאלה".