תארו לכם אורח חיים בו בכל פעם שמישהו היה נקלע לדרככם, הוא היה אומר: "אנחנו סומכים עליך, אל תאכזב אותנו!". כמה מלחיץ, אה? ובכן, זה מה שחווה לפני כל תחרות הג'ודוקא מספר 1 בארץ, זה שגרר שובל של 2000 צופים ומעריצים שבאו במיוחד לראות אותו באתונה, זה שהביא לא רק גאווה למדינה ולספורט הישראלי כי אם גם דוגמא לא רעה בכלל. ככה זה אצל אריק זאבי.
אז איך ההרגשה להיות במעין שליחות מדינית כשאתה יודע שכל המדינה מתעניינת ומבקרת?
"האולימפיאדה באתונה הייתה תקופה מאוד קשה בשבילי. קודם כל הדבר שלא פחות מלחיץ זה הציפיות שלי מהתחרות. באולימפיאדה לפני הפסדתי שלא באשמתי (בסידני 2000 הפסיד זאבי מדליה בגלל טעות שופט א.כ) וידעתי שזאת האולימפיאדה שאני צריך לפרוע את החובות. ולזה באמת התווספו הציפיות של כל המדינה. זה לא חשוב לאן הלכתי. בכל מקום שמעתי אנשים אומרים 'אנחנו סומכים עליך', 'אל תאכזב אותנו'. פתאום הרגשתי שאני ממש סוחב עם שלם על הכתפיים שלי".
אבל הזיכרון הספורטיבי האחרון שלו טרי וכאוב עוד יותר. הפעם האחרונה בה אריק נכח על מזרן הג'ודו הייתה הפעם בה נפצע קשה בכתפו ממש שבוע לפני האליפות בקהיר לפני כחודשיים. למרות הרצון והנחישות להשתתף באליפות, הוא נאלץ לפספס אותה. ההתמודדות הייתה קשה. "אנשים לא רואים את זה ככישלון, כהפסד באליפות עולם כי לא התחריתי. הם אומרים לי: 'היית פצוע , מה לעשות...'. אבל אני רואה בזה באיזשהו מקום כישלון שלי, כי חלק מלהיות ספורטאי זה להגיע בריא לתחרות. אחד הדברים שהצטיינתי בהם עד כה זה להביא את עצמי למצב הנכון גם פיזית וגם מנטאלית ביום הכי חשוב, ובתחרות הזאת לא הצלחתי לעשות את זה. מה גם שזה נערך במצרים שזה מבחינתי היה הרבה יותר מתוק אם הייתי זוכה".
מתי אתה חוזר להשתתף בתחרויות?
"פה יש בעיה. שנה הבאה יש רק את אליפות אירופה במאי, יש רק תחרות אחת ולפי איך שהרופאים צופים אני אוכל לחזור להתאמן בג'ודו רק במרץ. זאת אומרת לפני כן אני אוכל לרוץ ולהרים משקולות, אבל זה משאיר לי רק חודשיים וחצי של אימון ג'ודו לפני אליפות אירופה שזה ממש מעט ולא בטוח שאני אספיק להתחרות שם. כמובן שאם אני אספיק אני אעשה הכל כדי להתחרות שם בוודאי מבלי לסכן את הכתף. אבל אם אני לא אספיק אז זה אומר שהתחרות הבאה שלי זה רק במאי 2007 וזה רחוק".
זאבי בחר שניפגש לא רחוק מביתו במקום שנקרא "מובינג קפה ודי-וי-די" ברחוב דיזינגוף ("גם ככה אני צריך להחזיר כמה סרטים..."). כשהגעתי למקום הוא בדיוק סיים לאנץ' עם חבר. עלינו לג'יפ היוקרתי שקיבל מתנה מאחת מחברות השכרת הרכב לרגל הישגיו הספורטיביים ועל היותו דוגמא למצוינות, נחישות והתמדה (משהו כמו מלגת הצטיינות, רק עם הגה).
למרות הג'יפ שקיבל במתנה ולמרות ההצלחות הרבות שלו, נראה כי זאבי לא ממש מנהל אורח חיים ראוותני. דירתו בצפון תל אביב לא שונה בהרבה מדירת סטודנט שכורה. אמנם יש לזאבי את כל הציוד הנדרש כדי לראות טלוויזיה באיכות גבוהה ובכורסא מתכווננת, אבל הבן אדם חי בצניעות. בדירה מרוכזים, שלא במפתיע, כל הגביעים והמדליות שזכה עד כה בתחרויות ("זה רק חלק, אבא שלי מחזיק עוד כמה בבית בבני ברק"). ליד הטלוויזיה מונחים ערימות של סרטים, מה שבטח מסביר את הפגישה ב"קפה די-וי-די".
מה לגבי אוכל? איך אתה מאכיל את עצמך?
"את רואה את החוברת הזאת של האוכל? יש פה את כל המסעדות בתל אביב. אני אוהב להזמין אוכל ולא מת על בישול. כשאתה לבד זה פחות כיף לבשל לעצמך. הייתה לי אובססיה נוראית לסוכריות גומי. פעם זו הייתה אובססיה, היום הפסקתי עם זה כי זה דופק את השיניים. אני יכול לאכול עד שכואבת לי הבטן אבל אני משתדל לא להיות אובססיבי לשום דבר".
אתה לא מרגיש כמו דוגמנית כשאתה בורר את כל מה שאתה אוכל?
"אני ממש לא דוגמנית, לא הספקת לראות בשולחן בבית קפה? אכלתי די חופשי. בתחרות אני צריך לשקול 100 ק"ג, באופן טבעי אני שוקל 103 ק"ג. אין בעיה ביומיום לאכול מה שאתה רוצה, ברוך השם כמו שאת רואה אני אוכל בסדר. אני יותר מקפיד מתי לאכול, לא בקטע של דוגמנית אלא בקטע מקצועי, אבל ביומיום אם תפתחי את המקרר יש לי בירות ושטויות. כשאני אחרי תחרות כמו עכשיו אני מרשה לעצמי יותר. ככל שזה מתקרב לתחרות רצינית אני מקפיד יותר. כן, זה קצת מבאס אבל אתה מקריב משהו כדי להצליח במשהו אחר".
ואם כבר בהקרבות עסקינן אז מה שנדחק אצל זאבי הצידה בשנים האחרונות זה מה שאצלנו דוחק את כל השאר. לימודים. לפני כארבע שנים הוא החל ללמוד משפטים ומינהל עסקים עם התמחות במשפט מסחרי במרכז הבינתחומי בהרצליה. "אני יותר נוטה לכיוון מיסים", הוא מציין בפניי ועוד לפני שהספקתי לשאול למה לעזאזל, הוא המשיך בגיחוך קל: "אני יודע שזה נשמע די משעמם אבל זה מושך אותי".
אתה יודע שבכל זאת תמשיך לשלם מיסים.
"נכון אני אשלם אבל אולי פחות. ואולי גם אחרים פחות".
המאמן שלך מגיל צעיר, רמז ממיסטבלוב, סיפר לי שבתור ילד היית רודף צדק. בכל פעם שהיית רואה שנעשה עוול לאיזה ילד היית מתמרמר והולך נגד. זאת הסיבה שהלכת ללמוד משפטים, לעשות צדק?
"אני לא אוהב שקורים דברים רעים לאנשים טובים, אבל לא בגלל זה הלכתי ללמוד משפטים. אני הגעתי למרכז הבינתחומי והם היו מוכנים להתחשב במערכת שעות שלי, בטיסות, באימונים. זה משהו ששום אוניברסיטה לא לקחה על עצמה לפני וכשבחנתי את המקצועות היו אז משפטים, מנהל עסקים, ממשל ומחשבים. הבנתי מהאחים שלי שמחשבים יהיה לי מאוד קשה לשלב כי אלו לימודים מאוד תובעניים אז הלכתי על משפטים, ולאט לאט גם אהבתי את זה".
אז איך אתה משלב את הלימודים עם הג'ודו?
"סדר העדיפויות שלי מאוד ברור קודם הג'ודו ואחר כך הלימודים. בגלל זה אני לא סיימתי את התואר כמו כולם בארבע שנים אז אני אסיים בחמש וחצי. ובגלל זה הציונים שלי הם לא כמו שהייתי יכול להשיג 90-100 אלא הם 75-80. זה דברים שמשלמים עליהם את המחיר. אם לא הייתי ספורטאי, מן הסתם, הייתי אחד המצטיינים היום. אני הולך לעשות סטאז' באחד ממשרדי עורכי ה
סטודנט אולימפי
אודליה כהן
10.11.2005 / 18:04