הבן של השטן

פריק פולק? סצינה? אין ממש חיה כזאת. כלומר, יש איבר כזה כמו שיש ארט רוק, פולק-טרוניקה, חננה רוק, פוסט שמוסט ופלוץ היפ האוס. הרי כל ההגדרות האלה נועדו לעיתונאים ולחברים הכי טובים שלהם, שממילא כבר משוכנעים ממרגלות כפות רגליהם ולמעלה ראשם הנוירוטי. הסימפוזיון הפולקי שמתקיים לו במרחב צנוע המכיל במרכזו כותב שירים איזוטרי ומבריק כל כך כמו דבנדרה בנהארט, לא יחזיק מעמד עוד זמן רב במסגרת הטרנד החדש, שחצי עולם לומד לבטא עכשיו כבדרך אגב. כל מה שיישאר מהפריק פולק עם התפזרות ההייפ לאבק כוכבים יהיה האיש המזוקן מסן פרנסיסקו עם השם המסתורי, הזקן והעיניים המטורפות עם שכבת הלחלוחית השקופה.

שם האלבום "עורב בעל מום" מציג מטאפורה מרשימה לדבנדרה עצמו; יצור מוזר, בן כלאיים מהזן השורד שנורא רוצה לעוף, אך רגישות יתר ומבט עתיר חמלה על העולם שסביבו לא מאפשר לו להתרומם מעל הקרקע ולהעלם כלעומת שבא.

השיר "When They Come", המכיל את שם האלבום, הוא אחד היפים והממכרים ביותר שיצאו מאמריקה בשנים האחרונות. שאר יצירתו החדשה והארוכה של בנהארט מעגנת בתוכה תריסר שכבות צבע תרבותיות, ועשרות קורבנות פסיכדליים קטנטנים, שקלועים להם בטבעיות פנומנלית בין מיתרי הגיטרה הספרדית שלו -ביניהם השראה ישירה מאלבומי הקאונטרי של בוב דילן, מהנימה הצוענית של חוזה פליסיאנו, מהקריסטליות השברירית של ג'וני מיטשל, מהמוטיבים הטריפים שסיד בארט המחורפן הותיר אחריו, מהפיפטיז הרומנטי של אלביס פרסלי, מפסיכדליית הגומי של הסמול פייסז בשנות ה-60 ומהסאונד האקוסטי והניסיוני של קאן (CAN), משלהי שנות ה-70.

נדמה שההגדרה ההולמת ביותר ל-"Cripple Crow" כולו היא כותרת של שיר אחר שכתבו פעם פורטיס וסחרוף שלנו, והיא – "אין קץ לילדות". כי בכל שיר (ויש כאן לא מעט), בנהארט מצליח לעורר נימי נימים של רגשות נאיביים קדומים, שליש דתיים, שנשלפו מתוך ספקטרום ביוגרפי של תכונות אישיות ואוניברסליות, שקהו עם השתלטות הסמפלר ומכונות התופים ב-20 השנים האחרונות. אם בנהארט יעלם לפתע (בטעות כמובן), מה שייוותר בעוד שנתיים שלוש על המדפים הוא יוצר טיפ-טיפה קוקו, שבשנת 2005 הצליח להעניק מחדש ריח טרי ואופי טרופי לכתיבת שירים. זאת באמצעות שירה מסולסלת, שמטיסה אותך אל על דרך קירות ותקרות כמו כישוף מקולל. בין שפתיו הנעריות הספרדית וגם האנגלית נשמעות חושניות ומהורהרות למדי.

אם הייתי כימאי מוצלח וגנטיקאי מטורף לא הייתי ממתין אפילו רגע אחד נוסף ומיד "שואל" את הגנים האחראים ליצירה של בנהארט, אנימל קולקטיב, אלקסנדר "סקיפ" ספנס (ז"ל), ושתי בניאן, סופיאן סטיבנס ורבקה סטארק (Lavender Diamond). בלי לחשוב פעמיים, הייתי הופך את כל היצורים הללו לגזע המוזיקלי השלט על הפלנטה, שמוכרח לחיות לנצח רק כדי לכתוב שירים ולפרנס עיתונאי רוק - כמובן.

זה כמובן בלתי אפשרי וגם קצת מגלומני. לכן, אסתפק בבקשה אישית קצרה: לאלה מכם שמוזכרים לעיל ועדיין נושמים אוויר עירוני מזוהם, אל תפסיקו לכתוב שירים לעולם. אלבומים כמו החדש של בנהארט מכוונים למקום הנכון באמת, הם מקור הדלק הבלעדי של האנושות כולה, ובלעדיהם כולנו בולי עץ עיוורים המאבדים את דרכם ביער מוזיקלי עבות שוב ושוב.

ואולי בעצם מחובתנו להודות לשטן לשעבר - מייקל ג'ירה. אקס סולן הסוואנז (Swans) התעשייתיים, ובעל הלייבל יאנג גוד רקורדז, שהתרכך עם השנים ומצא לנכון להחתים כל מיני פסיכים שעושים סמים כל היום, וכותבים מוזיקה אישית מדי ומתישה נורא. דווקא עם בנהארט, תחת כובע מגלה הכשרונות של הלייבל האישי, הצליח ג'ירה במקום בלתי צפוי לבצע עד הסוף משימה קדושה שבמהלכה טיפח אותו כאילו היה בנו בכורו. ואולי עשה זאת כי ראה בו לפני כולם את היוצר האולטימטיבי והשעיר שתמיד רצה להיות?