יאללה לך הביתה, מוטי שהרבני

באחד הפרקים בסדרה המצוינת "ההיסטוריה של הרוק-אנ'-רול", חברים מספרים איך כשאלבום ההופעה החיה של פיטר פרמפטון (מה אומרת לכם השורה "Ooh baby I love your way?") התחיל לדפוק יותר מכירות מכל אלבום לפניו, כמה זריזי מחשבה הבינו שמוזיקה יכולה להיות עסק די מכניס. כשיזמים ואנשי עסקים התחילו לדחוף ידיים לעניין, זה היה הרגע בו המנגנונים השמינו, בו היחצ"נים התחילו להשפיע, בו "המשחק" השתנה.

אבל היום כבר לא צריך את כל הבוג'ראס הזה. אתה רוצה תקליט? פנאן, לך על זה. תצטרך זמן וכשרון ואולי קצת כסף, אבל זה בהישג יד. המקרה הקיצוני הוא של המוזיקאי הבודד בחדר, עם גיטרה או מחשב או גם וגם וגם. נניח מארק וידלר. לפני שלוש שנים הוא התיישב על אסיד (התוכנה, לא הסם) והתחיל להשתעשע עם אופנת המש-אפים, שהתחילה אז להתפוצץ עם 2 Many DJs, ריצ'רד איקס, אוסימיסו וכל אלה. את החיבורים שיצר העלה לאתר שלו באינטרנט, תחת שמו החדש – Go Home Productions (GHP). לא כל מה שהוא עשה היה טוב; למעשה, לדעתי הרוב היה בינוני ומטה, שילוב סטנדרטי בין שני שירי פופ משעממים. מצד שני, הוא עובד בקצב מסחרר (הופ! הוא גמר עוד אחד) ועל כל שלושה גרועים היה לו בוטלג פצצה – ב-"Crazy Love Affair" הFאנק האיטי של סליי סטון הפך את ביונסה לחולמנית, ב-"Bring The Television" צ'אק די עשה ראפ על גיטרת הPאנק של טלוויז'ן, וב-"Rapture Riders" מוריסון מתנסה בדיסקו.

מה שהפריד את הגבר GHP מהנערים שהעלו לפורומים עשרות מש-אפים של "Get Your Freak On", הוא – כמו תמיד בסיפורי סינדרלה – שילוב בין כשרון להתמדה. הוא התחיל לשלוח בוטלגים לתחנות רדיו, וקיבל השמעות יפות; כמה מבלוגי ה-MP3 המוקדמים המליצו עליו בקביעות; אבל את התפנית עשה השיר "Ray of Gob" – גם מדונה וגם הסקס פיסטולז (הנותרים) אהבו מה שהוא עשה להם, ותשומת הלב הציבורית, ביחד עם ההשמעות, שחררו אותו מעול הפרנסה. היום GHP הוא אחד המש-אפיסטים הידועים והעסוקים בעולם, עם רזומה שכולל רימיקסים מוזמנים לדייוויד בואי, השמעות בתוכנית "Mash" של MTV (עם קליפים שהולחמו במיוחד), הוצאות בוויניל, סטים בפסטיבלים גדולים באירופה, ליין במיניסטרי אוף סאונד בלונדון, הרצאות בכנסים על מוזיקה וזכויות יוצרים ואפילו מוזיקה לתכניות טלוויזיה. כאמור הוא מפספס הרבה חבטות, אבל כשהוא מכה זה הום-ראן, והאזנה למכלול היצירה שלו – מספר תלת ספרתי של מש-אפים, ועוד כמה עשרות רמיקסים וסטים – היא הקפה מסביב לכל תרבות הפופ.

טוב, אם כל מה שאתה עושה זה להדביק שירים של אחרים, אז זה באמת קל לעשות את זה סוליקו. אצל "התפוחים" המקרה שונה – להקת הFאנק-ג'ז-סקרצ' מונה תשעה נגנים, לא כולל שחקני ספסל, המוזיקה שלה 100% חיה ובכל זאת הם עושים (כמעט) הכל לבד.

החודש הלהקה הוציאה את תקליטה השני, "Attention!", כשהוא מלווה בסיבוב הופעות. אני כבר עכשיו מודה שאני מעריץ שלהם וגם קצת חבר, אז אתם יכולים לפקפק בהמלצתי החד-משמעית ובלתי מתפשרת לקנות את הדיסק ובעיקר ללכת להופעה על רקע משוא פנים.
במרכז התפוחים יושב המתופף יוני הלוי, פאנקי וזריז וורסטילי, שאני יכול להעביר חצי הופעה רק בלהסתכל עליו. אתו נמצאים ארבעה נשפנים, קונטרה-באס, שני תקליטנים (טודרס וסקולמאסטר) והסאונדמן מיקסמונסטר (שלושתם חברים בהרכבים הסימפולים רדיוטריפ). התקליט יותר אחיד ברמה ובסגנון מקודמו "מיץ", ומתרכז בעיקר בפאנק חצוצרות אינסטרומנטלי. זה גם החסרון שלו – חסרים בו שיאים רגשיים כמו "30 שקל" ו-"Keep The Faith" מהאלבום הקודם (אם כי "Thirst" מתקרב לזה), ועד שמתחילים להבחין בגוונים הוא קצת חוזר על עצמו. מצד שני, כל אחד מהשירים הוא להיט פוטנציאלי, שמח וקליט ומקפיץ.

את ההקלטות הם הצליחו להכניס ביום אולפן מרוכז אחד. מיקסמונסטר עשה את המיקסים על הקיובייס בבית, חבר אחד עזר במאסטר, עוד חבר עשה את העטיפה האלגנטית והחביבה. בשלב הזה היה להם דיסק ביד, אבל פה גם נכנסו כמה הוצאות בלתי נמנעות. הדפסה עולה כמה מאות עד אלפי שקלים (תלוי אם צורבים לבד, בעבודת ידיים ואיכות נמוכה, או משקיעים בהדפסה במפעל). עכשיו צריך רק לדאוג להפיץ ולייחצן. איך עושים זאת? השמיים הם הגבול – אפשר לשכור יחצן נמרץ לחלק פליירים, ואפשר, כמו התפוחים, לצאת לתהלוכה עם כלי הנגינה בשדרות רוטשילד. אם אתם הולכים על אופציה ב', תקראו לי.

אם אתה מוזיקאי מוכשר, עם פוטנציאל מסחרי ומוכנות להתכופף, אולי אתה בכלל צריך להשקיע בלקבל חוזה מחברת תקליטים, אבל זה כבר לכתבה אחרת לגמרי. מי שמעדיף לשמור על העצמאות, יוכל לעשות את זה בין אם הוא בעניין של גליץ' במחשב, פולק-רוק על אקוסטית או אנסמבל רוק בן עשרה נגנים. מי שחושש יכול להתנחם בעובדה שבאותה מידה שאפשר לעשות את זה לבד, גם אפשר להיעזר בכל שלב באדם הנכון – טכנאים, יחצנים וחברות הפצה לא חסרים, הם רק הולכים לנגוס לכם בעוגה. קחו בחשבון שבמקרה של אמנים עצמאיים בישראל, אתם גם ככה מתחילים במאפין.