"כתוצאה מפעילות תעש לאורך עשרות שנים, נותרו בקרקע במספר אתרים שאריות של חומרים מסוכנים כמו מתכות כבדות, חומרים אורגניים מורכבים ודלקים. לחלק מהחומרים השפעות מזיקות על הבריאות לטווח הארוך וחלקם מוגדר כמסרטנים וחשודים כמסרטנים. כיום המודעות לטיפול בפסולות הרעילות היא גבוהה, אבל הזיהום הוא תוצר של הזנחה וטיפול לקוי בעבר דבר שנמשך עשרות שנים. המזהמים השונים שנותרו בקרקע עלולים להתפשט גם מחוץ לתחומים המוגדרים של המפעלים, לזהם את מי התהום והקרקע ולהגיע במקרים מסוימים (של חומרים נדיפים) גם לאוויר.
החומרים המגוונים שתעש עבדה איתם לאורך עשרות שנים ושנותרו באדמת המפעלים חילחלו לקרקע. חלקם כבר הגיעו למי התהום, וחלקם מתקדמים בקרקע ועלולים גם הם לחדור למי תהום בשלב מאוחר יותר. כידוע, קידוחים ברמת השרון, ירושלים ותל אביב נסגרו כתוצאה מהזיהום שגרמו מפעלי תעש שונים.
כאמור, סכנה נוספת היא שהחומרים הרעילים יגיעו גם לאוויר. החומרים האורגניים הנדיפים המצויים בקרקע מפעפעים כלפי מעלה, ומתפשטים בסביבה: ניתן למצוא אותם באזורי מגורים סמוכים למפעלים - הם מגיעים לחניונים, מרתפים וקומות תחתונות. כך בת"א, למשל, נתגלה שהאוויר בבתים ששוכנים בסמוך למפעל שהתפנה הכיל חומרים רעילים כאלה בריכוזים לא רצויים.
בעיה נוספת היא זיהום הקרקע שעליה שוכן המפעל: מתכות כבדות וחומרים מסוכנים נוספים שהמפעל עבד איתם במשך עשרות שנים חלחלו בדרך זו או אחרת לתוך הקרקע. הבעיה מחמירה במיוחד כשהמפעלים מתפנים ושטח המפעל עובר לשימושים אחרים ציבוריים או פרטיים. במדה והקרקע נותרת מזוהמת מגע של העור עם החומרים המסוכנים או נשימת האבק, למשל כשהילדים משחקים בחול, או שוהים במקום תקופה ממושכת יכולים לגרום לנזק בריאותי בטווח הארוך.
יש גם סכנה עקיפה של חדירת החומרים הרעילים לשרשרת המזון, אם ישנם גידולים חקלאיים באזור המושקים במים המזוהמים או גדלים על קרקע מזוהמת".
ד"ר ברנר הדגיש כי הסכנה הבריאותית אינה "מהיום למחר", אלא נובעת מחשיפה ממושכת לחומרים המסוכנים.
מדוע עלויות הטיהור הן אסטרונומיות?
נושא טיהור הקרקע והמים הוא עולם ומלואו, לרוב מדובר בטכנולוגיה ובציוד שאין בארץ, ולכן צריך להעזר בחברות זרות.
ד"ר ברנר מסביר על השיטות הנהוגות כיום בעולם לטיפול בזיהום קרקע ומים:
"לרוב, עלות טיהור המים כל כך יקרה, ויתכן לוותר על הטיהור אבל לדרוש פיצוי מהמזהם. אם בכל זאת מחליטים לטהר - הפתרון המקובל הוא לשאוב את המים המזוהמים ולהעבירם דרך מסננים למשל של פחם פעיל שמסוגלים לסלק את הזיהום. את המים הללו ניתן אחר כך להחזיר לחקלאות, בהתאם למידת הטיהור. לעיתים מחדירים את המים הללו בחזרה לקרקע, משום שהמעבר בין שכבות הקרקע השונות משמש כפילטר טבעי נוסף. במקרים קשים של זיהום מבצעים "שאיבה מאולצת" - החדרת קיטור או מים נקיים לקרקע המאלצים את המים המזוהמים "לצאת" ואז הם עוברים סינון.
בקרקע מזוהמת אפשר לטפל במספר דרכים שונות, בהתאם לסוג הזיהום:
לפני הטיהור חייבים למפות היטב את הקרקע לפי סוגי המזהמים, האיזורים אליהם התפשטו, כולל העומק בתוך הקרקע שעלול להגיע למספר מטרים ויותר. מימדי החומר המזוהם בכל אתר עלולים להגיע לעשרות אלפי טונות.
הדרך הפשוטה יחסית היא סילוק הקרקע המזוהמת לאתר לאומי לפסולת מסוכנת (כדוגמת אתר רמת חובב בנגב). זה לא בדיוק שיקום כי למעשה מעבירים את הזיהום ממקום אחד למקום אחר.
יש גם לזכור שיעוד האתר הלאומי הוא לטפל בפסולת המסוכנת שנוצרת בפעולה שגרתית של מפעלים ואין בו מקום לקלוט קרקעות מזוהמות בכמויות אדירות כאלה.
במקרים מסויימים, בהם הזיהום הוא אורגני, מביאים את האדמה המזוהמת למשרפה יעודית מיוחדת, שם מושמדים המזהמים האורגניים בטמפרטורה גבוהה והאדמה הנקייה מוחזרת למקומה.
בשאריות של מתכות כבדות ניתן בדרך כלל לטפל על ידי מיצוי ושטיפה או שקובעים אותם בקרקע בעזרת תגובות כימיות עם חומרים אחרים.
ישנו גם פתרון ביולוגי, לשאריות דלקים וחומרים אורגניים: בתנאים מסויימים, ישנם חיידקים שמסוגלים "לאכול" את המזהמים, ומותירים את הקרקע נקייה. במקומות אחרים, ניתן לגדל צמחים שסופגים לתוכם גם מתכות, וכשהצמח המזוהם גדל, ניתן לקצור אותו ולשלחו לטיפול.
בכל אחת מהשיטות משתמשים בציוד יקר ומתוכם וגם במהלך הטיפול יש להקפיד ולשמור על בריאות ובטיחות הציבור והעובדים והדבר מתבטא בעלויות גבוהות מאד.