לפחות דבר אחד הפיקו אזרחי ישראל מהחלטת הממשלה לא להרוס את בתי הכנסת ברצועת עזה: רק לעיתים רחוקות מזדמן לאזרח הקטן להיות עד מקרוב לתהליך קבלת ההחלטות של ממשלתו ולחזות בבהירות ובמהירות גם בהשלכות.
כשרב מחבלים פלסטיני מחוסל ממסוק, וכעבור מספר ימים נהרגים ישראלים בפיגוע רצחני, אפשר רק לשער את הקשר בין סיבה למסובב. ההחלטות מתקבלות במחשכים, השיקולים אינם ברורים, וגם הזיקה בין האירוע לתגובה אינם שקופים לחלוטין. איפשהו, בקצה הראש, מתגנבת לה תחושה של אי נוחות, שמדובר באיוולת, שהנזק גדול מהתועלת. אלא שלא ניתן להוכיח את ההרגשה בצורה אמפירית, רק להציג את הסמיכות בין החיסולים לפיגועים.
הפעם, את האיוולת לא ניתן לטייח. הכל היה גלוי: הקמפיין של הרבנים, ההשתפנות של שאול מופז, תוך קריצה למרכז הליכוד, הסחף של השרים האחרים, הקפיצה המוכרת על העגלה של שרי מפלגת העבודה ("מה, השתגענו?", רעם קולו של מתן וילנאי, "שיהודים יפוצצו בתי כנסת?"), נטולי עמוד שדרה כדרכם, כמהים לחדש את ה"ברית ההיסטורית" עם המפלגות החרדיות וההודעה התומכת של הדוד החביב ממשרד נשיא המדינה.
מנהיגים נוהגים להתגאות בראיית הנולד, אבל במקרה הזה הם בסך הכל צריכים היו לחזות מה יקרה בעוד פחות מ-24 שעות, וכשלו כמובן. או שאולי הם רצו להיכשל: כמו גיבור טראגי, שהולך בעיניים פקוחות אל גורלו, ישראל נכנעה מיוזמתה לדינמיקה ההרסנית של הסכסוך. בתי הכנסת הוחרבו כצפוי על ידי הפלסטינים, תהליך ההתנתקות האופטימי הסתיים בטונים מרירים, והשנאה ההדדית של שני העמים רק גאתה.
כמובן, התגובות בסגנון "זה רק מוכיח" וגו' לא איחרו לבוא, כי למה להיות חכם כשאפשר להיות כל כך צודקים. אחרי הכל, ב-48' הותירו הישראלים את כל הסמלים הערבים על כנם, כפי שניתן ללמוד משיטוט ברחבי הארץ והגדה המערבית, וראש החזיר שהושלך זה לא כבר למסגד חסן בק הוא יוזמה של כמה מטורפים. הפלסטינים, לעומת זאת, הם חיות אדם, עד האחרון שבהם.
הנקודה המדכדכת היא כמות האנשים שהרוויחו מההחלטה, מבין מיליוני אזרחי ישראל: אפס.
מרבית ההחלטות שמקבלות ממשלות ישראל לדורותיהן נועדו לספק רווח אישי לקבוצה מצומצמת ביותר של אנשים: בעלי הון, המתנחלים, ועל פי רוב ראש הממשלה וחבריה בעצמם. שאר ההחלטות לא מסייעות, ולעיתים אף פוגעות בצורה קשה, בחלק הארי של אזרחי המדינה, האדישים פוליטית, נטולי קבוצות הלחץ.
אחת לכמה שנים, אחרי שכלו כל הקיצים (או כל החקירות, תלוי בהשקפתכם), נוקטת ישראל בצעד אמיץ, שנועד לסייע לאחוז גבוה מהעם, ולא רק לרבנים, חברי מרכז או פונקציונרים אחרים: חותמת על הסכם שלום עם מצרים ומחזירה את סיני, נסוגה מלבנון, יוצאת מעזה. כתוצאה מכך, פוחת מספרם של ימי המילואים, הכלכלה פורחת, כמעט כולם מרוויחים. אלא שאז היא חוזרת מייד לשגרת הדשדוש בביצה המזרח תיכונית, לביטחוניזם, להחלטות ללא רציונליות ולאינטרסים צרים.
הפעם, כך נדמה, נשבר שיא חדש. יוזם המהלך, מופז, מצטייר כאדם הפכפך וחסר עמוד שדרה. בתי הכנסת נחרבו עוד בטרם נדמו הדי הנאום הפומפוזי של אביב כוכבי ביציאה מעזה, וברקע כבר נשמעים דיבורים על נקמה ועל מלחמת דת. התסכול מתגבר נוכח העובדה שמדובר בחזרה לשגרה. דב וייסגלס אמר שמפת הדרכים תיכנס לפורמלין אחרי ההתנתקות. נדמה שגם שיקול הדעת והניסיון להיטיב עם העם משתכן אחר כבוד במשרד הפתולוג.