בובי לונג

יש מתכונים שהם כה מנוסים ובדוקים, עד שמה שמבדיל בין תבשיל סתמי למעדן הוא לא המרכיבים הבסיסיים אלא התיבול. כזו היא הנוסחה של "נשמות אבודות שהגורל מכריח לחיות יחד, שעוזרות זו לזו למצוא משמעות לחיים", שהיא הרעיון הבסיסי של הסרט "בובי לונג". (התקרצצות קטנה: מה לעזאזל רע ב"שיר אהבה לבובי לונג", שהוא שמו המקורי של הסרט? ונשוב לענייננו)

ג'ון טרבולטה הוא בובי לונג, פרופסור לשעבר לספרות שהפסיק לחיות ונעשה אלכוהוליסט במשרה מלאה בעקבות איזו טרגדיה עלומה (שתבוא כמובן על פתרונה לפני תום הסרט). לוסון (גבריאל מאכט, שלאחרונה נצפה ב"באד קומפאני" עם אנתוני הופקינס וכריס רוק), הוא עוזר ההוראה שהיה בן טיפוחיו של לונג והפך לחברו לשיכרות. השניים מכלים את ימיהם בחורבה מתפוררת בניו אורלינס, שהשתייכה לזמרת המזדקנת לוריין היל. כשהזמרת הולכת לעולמה, נכנסת לחייהם בתה פרסליין (סקרלט ג'והנסון), שעזבה את החבר הרדנק שלה למשמע הידיעה שאמה נפטרה, איחרה מכדי להשתתף בלוויה ונשארת בלית ברירה להתגורר בבית ההרוס למחצה. השניים עובדים על היתומה ומשכנעים אותה שהזמרת המנוחה הורישה להם זכויות שוות בחירבה. המצב מאלץ את השלושה לחיות כמשפחה, וזה כמובן מגביר מתחים ומאלץ כל אחד מהם להתמודד עם הבחירות שעשה בחייו.

עד כאן, כאמור, נוסחה בסיסית ביותר. מה שמייחד את הסרט הזה הוא התיבול – הנופים, המקצבים והמבטא של דרום ארצות הברית, ובמיוחד של אזור ניו אורלינס. טרבולטה מפליא בתפקיד אינטלקטואל דרומי הרוס, שלא מפסיק לצטט שירה וסיפורת כדרך להתחבא מהמציאות. פיתול העלילה צפוי למדי, אבל זה לא משנה את העובדה שסוף הסרט מובטח לו להעלות לכם דמעה בזווית העין ומחנק בגרון. ג'והנסון אינה נופלת למלכודת של משחק מוגזם בתפקיד הבחורה המופרעת והאובדת שמועלית על ידי הפרופסור לדרך הישר. משחקה מאופק, והדבר גורם להתפרצויות הנדירות יחסית להיות אפקטיביות הרבה יותר.

בקיצור, סרט נעים, רגוע, נוגע ללב ומקסים באופן מינורי. עכשיו שניו אורלינס קבורה מתחת למים רעילים, שווה עוד יותר להתחבר לקצב החיים האותנטי שלה, כי ייקח קצת זמן עד שאפשר יהיה לדגום את זה שוב במציאות.