36 תחנות משטרה

מספר חודשים אחרי שהורדתי את הכובע בפני הקולנוע הצרפתי, בזכות קומדיות מצחיקות באמת, אני מוצא את עצמי שוב מנשק את התחת הפחות חביב עלי באירופה – הפעם בתחום סרטי הפעולה. הסרט 36 תחנות משטרה (תרגום לקוי ביותר שמשום מה עבר ללא כל מחאה) הוא דוגמה מובהקת לאיך בצרפת עושים סרטים כמו שבהוליווד כבר מזמן שכחו.

הסרט מתמקד בשתי דמויות של מפקדי משטרה שאחראים על מחלקות מתחרות במשטרת פריז וסוחבים גם ברובד האישי איבה ארוכת שנים. השניים, ליאו ורינקס (דניאל אוטי) וז'ראר דפרדייה (דני קליין), מקבלים מהמפקח הראשי אתגר: לעצור כנופיה חמושה ואלימה מאוד של שודדי רכבי "ברינקס" שעושה שמות בעיר. המפקח מציע את תפקידו לקצין הראשון שיצליח לעצור את הכנופיה ובכך פותח מלחמה חסרת מעצורים בין המחלקות ובעיקר בין השניים.

קליין האלכוהוליסט הממורמר בטוח כי יריבו עומד לזכות בתפקיד ומחפש ללא לאות משהו שיטנף את ורינקס המצפוני. בדרך ללכידת הכנופיה מצליחים השניים להסתבך בשערוריות המאיימות על סיכוייהם לזכות בתפקיד והם לא ממש מהססים לחשוף אחת את הכביסה המלוכלכת של רעהו. מבלי לחשוף יותר מדי, ניתן רק להגיד שגם כשנראה לכם שהכל מנוי וגמור, זה לא ממש כך.

הבמאי אוליבייה מרשל, טירון יחסי בתחום, מצליח לקחת תסריט טוב ולהפכו לדרמה מרתקת. הדמויות של ורינקס וקליין הן כה עוצמתיות (הרבה בזכות אוטי ודפרדייה) שהצופה מצליח לקחת ללב את הקונפליקט ביניהם. הצילומים הם לרוב קודרים ואפלים כמו הקרב ביניהם. סביר להניח שדמותו הלא מוסרית של קליין תזכה באהדה כלשהי בקרב הצופים אולם גם עצם השנאה העזה שהוא מעורר היא הצלחה גדולה של יוצרי הסרט.

בסופו של דבר מדובר בשעתיים של צפייה מתוחה שתדביק אתכם לספה ותגרום לכם לשחרר מספר קללות תוך כדי. "36 תחנות משטרה" הוא אחד מאותם סרטים שיגרמו לכם אפילו קצת להצטער שלא ראיתם אותו בקולנוע, (למרות שמבחינת סאונד הוא לא יוצא דופן) פשוט בגלל שהוא מחזיר את הגאווה לז'אנר שמנפיק בשנים האחרונות בעיקר סרטים סוג ב', שכאילו נולדו למסך הקטן (או במקרה של חלקכם, הקצת יותר קטן מהקולנוע). חובה כבר אמרתי?