תתנו? זה מה שתקבלו

קצת חומר מחשבה לחברי הליכוד וחברי המרכז בבואם להדיח (לכאורה, הכל לכאורה) ראש ממשלה מכהן מהנהגת מפלגתם. לא שאני חושב שיש משהו פסול בכך שחבר מרכז מדרג מי שיזכה להיות שר לפי איכות עינטוזיו בבר מצווה של הבן שלו, או ביכולתו של אותו ח"כ לזכור את יום ההולדת של חבר המרכז או את יום השנה לקניית המונית של חבר המרכז. גם איכות האוכל שאותו מתמודד מגיש לחבר המרכז ביום הדירוג לרשימת הליכוד לכנסת, אופן ההגשה, כמות החריף בלחמניה, והאם יש קינוח, הם דרכים בדוקות לעמוד על טיבו של מועמד, הצלחתו המשוערת בתפקידו הממלכתי ומחויבותו לאינטרס הציבורי. אני גם יכול להבין איך לילה בבית מלון עם ארוחת בוקר ועיסוי תאילנדי על חשבון מתמודד\ת זה או אחר הם רלוונטים להשגת "נירוונה" על מנת לבחור את הבחירה הנכונה לעם היושב בציון; כל אלו הם קריטיים להערכת התאמתו של מועמד למיקום זה או אחר ברשימה לכנסת, אך קיימים פה ושם שיקולים נוספים שיש להתחשב בהם.

מדיניות או מצע שילטוני לדוגמה. ברור לי הקושי של נתניהו, האדם שביצע את הסכם חברון, לוותר על הסחי של רצועת עזה. אחרי הכל יש לו אבא היסטוריון, מצפון סלקטיבי, ויכולות של שחקן הבימה להיעזר בהם בבואו לפרוש מהממשלה; אלוהים יודע שהוא לא יכול לפרוש מהממשלה על בסיס מדיניותה הכלכלית. הדמעות החונקות את גרונו בחושבו על ההתיישבות הנעקרת כל פעם שהוא טס להרצות בארה"ב לחלוטין אמינות בעיני. טענותיו בדבר הצורך בהתנתקות בהסכם עם ניירות וחתימה ועטיי מונט בלאן על הדשא בבית הלבן בהחלט נראות לי רלוונטיות לאור כל ההסכמים שנחתמו בינינו לפלסטינים (גם על ידי נתניהו עצמו) והשיגו לעם היושב בציון ביטחון.

גם אני רוצה לשחק בעולם "נדמה לי", בו פרס נובל לרבין פרס וערפאת הניב שלום וביטחון, ולא מבצע חומת מגן שהייתה צעד חד צדדי לחלוטין. או הסכם חברון, קמפ דיויד ושארם השייח שהפכו את חיינו האזרחיים לבטוחים יחסית ולא גדר הביטחון שהייתה צעד חד צדדי לחלוטין; אני רוצה לשחק בנדמה לי, אבל קשה לי להתעלם מהמציאות. את המשחק הזה ביילין ופרס יכולים לשחק משמאל וללהג על מזרח תיכון חדש עם אותם משטרים ערביים ישנים. וליברמן ופייגלין מימין יכולים לרקום חלומות על ישראל השלמה מהפרת ועד הנילוס, בה ערביי האימפרייה משלמים מס למלך משיח, מרכינים ראשם בענווה ונכנעים למרותו של מיעוט שבמיעוט של יהודים באותה האימפרייה. אבל נתניהו? הבעיות המצפוניות האישיות של שר האוצר לשעבר לא ממש תופסות במישור הפרקטי. כל נושא תפקיד נאלץ להתפשר, על אחת כמה וכמה רה"מ או שר. לנתניהו קשה? גם לשרון קשה. הוא הקים את מרבית ההתיישבויות. אבל רה"מ צריך להתמודד עם מציאות בשטח ולא משאלת לב.

היכן האלטרנטיבה של נתניהו, מהי דרך המלך אותה הוא מסוגל להתוות לעם ישראל? אז הבנו ששרון זה ג'יפה והוא בכלל חבר של פרס ודליה איציק. ושהיסטוריונים רעים יכולים לכתוב על נתניהו (שכבר הצביע מספר פעמים בעד ההתנתקות) דברים רעים. אבל מה נתניהו יעשה אחרת משרון, לא בארץ נדמה לי, אלא במדינת ישראל? היכן האינטרס הלאומי חופף להתפטרות נתניהו? מה בדיוק בהתפטרות נתניהו "טוב ליהודים"? האם שאיפותיו האישיות של נתניהו, הן סיבה מספקת למחוק קרוב לעשרים מנדטים מהליכוד, בשביל, בינינו, בהנחה ונתניהו ייבחר, לבצע את אותה מדיניות בדיוק? אותה מדיניות רק בלי תמיכה מבית, בלי תמיכה בינלאומית ועם כנסת שתזנב משמאל בממשלה? או במקרה הרע בו תעלה ממשלת שמאל שתדע לבצע נסיגות בהסכמים,לא בהסכמים ובכאילו הסכמים ותמנע מכל צעד התקפי או הגנתי לנוכח פיגועים כדי "לא לפגוע ברשות" או "במעמדינו הבינלאומי" ורק אחרי מספר נחשולי דם היא תיאלץ לפנות מקומה לממשלת ימין.

תחת לשחק כינור שני עד לפרישתו מרצון של שרון, ראש ממשלה המוסכם על רובו המוחלט של העם ,היודע לנתב בין אילוצים בינלאומיים, צרכים ביטחוניים ושותפים קואליציוניים- בוחר נתניהו לפגוע בקונצנזוס השביר הזה סביב שרון ולהתייצב מולו במגרש היחידי בו הוא מסוגל לנצח אותו, מרכז הליכוד. במידה ושרון ייבחר להתמודד מול נתניהו במסגרת אחרת, מצביעי הליכוד ונתניהו עלולים להישאר מול שוקת שבורה בה הפכו למפלגה השלישית בגודלה בכנסת, עם מנהיג שאינו מסוגל ליצור קואליציה ושערער את הקונצנזוס הלאומי (ואז מה יגידו ההיסטוריונים?!); כל זה רק משום שאצה לנתניהו הדרך לראשות הממשלה, זאת לאחר שכמעט והצליח לשכנע אף את שונאיו המושבעים שהשתנה.

בהתמודדות הקרבה על מתפקדי הליכוד יהיה לבחור בין מנהיג שנוי במחלוקת שהשוני המהותי בינו לבין המנהיג המכהן הוא רטורי והתנהלותי בעיקר, לבין מנהיג מוערך מוסכם שלמד את מגבלות כוחו בדרך הקשה, בחירתו כמעט ודאית ושרמת התמיכה הציבורית בו לא נראתה מאז ימי בן גוריון. נקווה, למעננו, שהבחירה לא תתבסס על נוסטלגיה לא מוסברת לז'בוטינסקי וזיכרון קצר יתר על המידה.