6 מיליון סיבות להתבייש

אתמול שוב הזדעזענו לראות את יצירות האומנות של גורמים קיצונים בימין. ההשראה ליצירת האומנות הפעם הוא נושא מועדף, השואה, כמובן. אחרי המספר על היד והטלאי הכתום על בגדם של ילדים מפונים וממררים בבכי, הגיע תור ההנצחה של "הגירוש" ביד ושם, מקדש השואה, אתר שהוא כולו מצבה לנרצחי השואה. ב"בקעת הקהילות" הונחו 25 תמונות של בתים, כשעל כל בית הונח פתק עם שם יישוב שפונה מגוש קטיף וצפון השומרון. מעל זה נתלתה כרזה: "לזכר 25 קהילות גוש קטיף וצפון השומרון שנחרבו בידי הצורר אריאל שרון". יש מחלוקות בעם, ויש דעות שונות, אך חשבתי שלפחות בנושא אחד יש הסכמה כללית בעם, נושא זכר השואה. כעת מתברר שגם בנושא הזה יש חילוקי דעות.

קרבנות השואה כבר נרצחו פעם אחת. העבידו אותם, עינו אותם רק בגלל שהם יהודים, התייחסו אליהם יותר גרוע משהתייחסו לחיות, ולבסוף – בקבר – הם מצאו מנוחה. שפכו את דמם לפני שישים שנה, והיום שופכים את דמם שוב. קול דמיהם צועק מן האדמה. הם צועקים לאותו אבא, שאין מילה גסה מספיק שאפשר לכנות אותו בה, שמלביש את ילדיו בטלאי כתום ומורה להם לבכות אל פינויים: מה אתה עושה? הנאצים שלחו אותך, שתלעג לנו גם אחרי מותנו? גם בקבר אין לנו מנוחה? אתה מעז להשוות בין הנאצי המקולל וחסר הלב שרצח אותנו לבין ראש ממשלה יהודי שרוצה בטובת מדינתו? למה אתה לא מלמד את ילדיך לכבד אותנו ולזכור אותנו בדרך ראויה? למה אתה משתמש בזכרנו בשביל האינטרסים הפוליטיים המלוכלכים שלך, בשביל כותרת ראשית בעיתון שאתה רוצה להשיג? האם גם בקבר אין לנו מנוחה?

השימוש בסמלי שואה כדי לתאר, לא רק את ההתנתקות אלא גם כל דבר אחר, הוא שפיכות דמים של יהודים שדמם כבר נשפך בשואה. זו שפיכות דמים של אנשים קשי יום, ניצולי השואה, שנאלצים לראות טלאי – זהה כמעט לזה שהם לבשו – על בגדו של אדם שנשלח לגור בבית מלון ומקבל פיצויים ממנהלת ההתנתקות.

זלזול כזה בניצולי השואה ובקרבנות השואה אין לו חלק במדינה שחפצה לשמר את זיכרון אבותיה, אותו זיכרון שעמד לנגדם של מקימי המדינה ומייסדיה. מי שבא והורס את הזיכרון הזה – שעד לא מזמן חשבתי וקיוויתי שהוא קונצנזוס, לא ראוי להיות חלק מהמדינה. מי שמעז לפגוש בנקודה רגישה כל כך של מדינה שמתאבלת על חורבן עמה, אין לו חלק ונחלה במדינה.

טוב יעשו אותם מחללי זכר אם יפרשו להם למדינה משלהם, מדינה בה יהיה חוק שצריך ללבוש טלאי כתום; מדינה בה יקבעו יום לזכר יישובי גוש קטיף ויום השואה (באותו יום, כמובן). בנו, אנשים שפויים שרוצים לזכור את בני עמם שנעקדו על מזבח מוצאם ויהדותם – אל תתגרו עם הסמלים שלכם.

* הכותב הוא תלמיד ישיבה תיכונית בירושלים.