האלה הגדולה מן המוזות

לא תמיד התוצאה מיישרת קו עם הרצון או החזון שלו. פאשלות לא חסרות – גולדה מאיר, למשל, או סוהה עראפת – אבל כשאלוהים ברא את האישה הוא התכוון שתידמה למורן אברג'יל.

באותו יום ישבתי בבית קפה במרכז העיר. זו היתה לי הפעם הראשונה שם. התבוננתי בעוברים ושבים ולפתע נעתקה נשימתי. לא יכולתי להתיק ממנה את עיני. היא חצתה את הכביש, נכנסה לבית הקפה, החליפה שלום עם הברמן, לבשה סינר שחור והחלה למלצר.

באותה תקופה עבדתי על הספר, "פרא אציל". בספר עיצבתי דמות של נערה יפת מראה בשם אנה, שהגיבור, אלי, מתאהב בה. עם היכנסה של מורן, עלו בראשי דימויים המעצימים את יופייה החיצוני של הדמות. הוצאתי נייר ועט מהתיק, נתתי מבט ארוך במלצרית המפילה המפזזת בין השולחנות, הורדתי את עיני אל הנייר וכתבתי את הדבר הבא: "לראות אותה מסתובבת בסמטאות השכונה זה כמו לראות פנינה ענקית מתגלגלת על מכסה של פח זבל... כל כך היא יפה עד שלדעתי שואה תיפול על האומנות אם היא תעמוד מול תמונתה של המונה ליזה, כי חיוכה המפורסם של הג'וקונדה יימחק מרוב קינאה..." קראתי את הפסקה שוב ושוב וידעתי שאני הולך להכניס אותה לספר.

כל כך הרבה התרגשות אחזה בי רק מלהתבונן בה. רציתי לקשור איתה שיחה, אך יופייה המסמר מחד, וביישנותי המזוינת מאידך, חסמו לי את הגישה. כשמבטנו הצטלבו, השפלתי מיד את עיני. כל שיכולתי לומר לה היה תודה (כשהניחה על שולחני את ספל הקפה הנוסף שהזמנתי) ובבקשה (כשהודתה לי כששילמתי).

הפכתי ללקוח קבוע בבית הקפה. התחבבתי על צוות העובדים, הכרתי את כולם בשמותיהם, תמיד ניהלנו סמול-טוק חביב לפני שמסרתי את הזמנתי. ורק מול מורן, שבזכותה זכה הבעלים בלקוח קבוע נוסף, לא הצלחתי להבליח מפי ולו ציוץ קלוש. נרעדתי כמו בתול מבוהל כשהאלה הגדולה מן המוזות התקרבה לשולחני כדי לקחת הזמנה.

ולא רק זה. תמיד הזמנתי ממנה את הדבר האחרון שרציתי. על מה שהמליצה בחום, מיד אמרתי אמן וכן יהיה רצון. ואני, מה לי ולסלט חסות צמחוני, לעזאזל? אני חובב גדול של חיות צלויות. ומה לי ולקפה הפוך עתיר חלב וקצף נתעב? תן לי בוץ חזק ומר, ועשית אותי מאושר. ובערב, כשהייתי בא לשתות אלכוהול, הביזיון רק הלך והתעצם. כשתיין בירות, ערק, וודקה וויסקי, מצאתי שמונחים על שולחני, בהמלצתה כמובן, קוקטילים יקרים, מתקתקים וצבעוניים ככרזות הפרסומת של איי סיישל. אפילו שמשיות נייר היו בהן, נשבע בכבודי ההולך ונרמס. ויתרה מזאת, שמתי לב לעובדה מאוד מצערת מבחינתי. לכולם היא פיזרה חיוכים, ורק איתי היא משום מה שמרה על קורקטיות והבעת פנים קפואה. לא זכיתי לקבל ממנה ולו חיוך אמיתי ומנחם אחד.

בחודש בו יצא הספר לאור הגעתי לבית הקפה עם שניים מידידי. באותו ערב רציתי לשתות בירה בפלורנטין, אך כשסיפרתי להם על מורן, הם התעקשו לראותה במו עיניהם. היא ניגשה לשולחננו, הניחה את התפריטים על השולחן וחזרה לעמדתה. "זאתי?" שאל באכזבה ש', אחד מידידי, "היא נראית קשוחה לגמרי, אפילו לא חייכה," הוסיף. "נסיכת הקרח," כינה אותה ר', ידידי הנוסף. "נסיכות לא צריכות לחייך לכל אחד, בטח לא לפשוטי עם כמונו," ניסיתי לסנגר על הגרסונה. ל-ר', שהוא כתב באחד מאתרי האינטרנט הגדולים, ו-ש' שנושא במשרה בכירה בערוץ 2 , אגו נפוח מדי.

היה להם קשה לקבל את דבריי. "יפה, אבל כולה מלצרית," גיחך ש' והבעיר את חמתי. "למה אתה שופט אותה?" נתתי בו מבט נוקב, "מה רע במלצרות? חוץ מזה החבר'ה כאן סיפרו לי שהיא רקדנית, שנמצאת בתהליך של חזרות." ש' כחכח בגרונו ונע בכיסאו בחוסר נוחות. מורן התקרבה והמליצה גם לידידיי על קוקטיל יקר. אך הם לא נכנעו לעיניה הירקרקות והצלולות והזמינו בירות מחבית. לא העזתי לגלות להם כי למיס ביוטי השפעה כה רבה על בחירותיי.

"זה משקה של כוסיות!" לגלג ר' כשמורן הניחה את הקוקטיל שלי על השולחן והתרחקה. "זה מאוד טעים," תירצתי את החרפה, ומצצתי את הקיסם הארוך שלראשו חופת הנייר. התבוננתי בהם בקנאה. הם התענגו על משקאותיהם התוססים, ואני התעניתי לי עם הממתק הנוזלי בצבע האוקיינוס. לא נורא, ניחמתי את עצמי כשלגמתי מתרכיז הסוכר, אחר כך אלך לחמארה של מתי המקלל ואשתה כמו בנאדם נורמטיבי. ר' הציע לי לגלות למורן כי היא היתה ההשראה לכתיבת חלקים מדמותה של אנה. "אולי זה ידליק אותה וכך יישבר הקרח ביניכם". ש' הלך רחוק יותר, הציע שאעניק לה עותק, ואכתוב לה הקדשה. כמובן שלא קיבלתי את הצעותיהם. "השתגעתם שניכם, אין פתטי מזה, בחיים לא אתחיל עם בחורה בצורה כזאת!" אמרתי בנחרצות. ר' נד בראשו לשלילה. הוא התבונן בי ואמר, "חבל, אתה מפסיד, השם שלך חם עכשיו, המבקרים נשפכים על הספר, הוא ברשימת רבי המכר, תנצל את זה, היא תיגנב עליך! יש לך עותק בתיק, תכתוב לה משהו, תקום ותיתן לה אותו. יאללה, לך על זה, היא לא עסוקה עכשיו."

התבוננתי במורן הנהדרת, שישבה לבדה לאחד השולחנות וחשבתי על הצעתו של ר'. עיני ועיניה הצטלבו, והיא, כמוני, הסיטה אותן מיד למקום אחר. "אבל זה לא אני, אני לא מסוגל להתחיל כך עם בחורה... חוץ מזה היא לא סופרת אותי בכלל, כבר כמה חודשים אני בא לכאן, וחוץ מלקחת ממני הזמנה היא אפילו פעם אחת לא ניסתה להחליף איתי מילה."

למחרת שוב הגעתי לבית הקפה. מורן לא היתה שם. שאלתי את אחד העובדים, והוא סיפר לי שהיא התפטרה אמש בסוף המשמרת. היתה בי אכזבה, אך גם הקלה. מאז הקפדתי לפקוד את בית הקפה לפחות פעם בשבוע. אמנם תווי פניה חסרו לי, אך התנחמתי בתחושה הביתית החמה שהעניקו לי עובדי ועובדות המקום. השבוע, בצהריי יום שישי, ישבתי על הבר, שתיתי קפה והחלפתי מילים עם הברמן. לפתע מורן נכנסה, במלוא הדרה פיזרה חיוכים לצוות והתיישבה על הכיסא הפנוי לצדי. התכווצתי במקומי ועשיתי עצמי שוקע בעיתון. כעבור רגע חשתי בידה הטופחת על כתפי. הרמתי את עיני והתבוננתי בה. "אני יכולה לשאול אותך משהו?" ביקשה. "כן, בטח" השבתי במהרה. "בכל התקופה שעבדתי כאן היית מרוחק, שמרת על פאסון," אמרה, והוסיפה, "ושמתי לב שזה רק איתי, עם כולם אתה נחמד, צוחק, מסתחבק... תגיד לי בכנות, יש לך משהו נגדי?"