קדימה להסכם קבע

אני לא שונא את המתנחלים. מעולם לא שנאתי אותם ולא ראיתי בהם אויב, ואני מקווה שגם הם לא ראו בי אויב. אני בעד פיוס והידברות וכל הדברים הנחמדים האלה, אבל מילים יפות לא יעזרו כאן. כולנו יודעים שהמאבק הבא בדרך, והוא יהיה על גבולות המדינה. כל השאר הוא מכבסת מילים. אני לא מאמין בלהתחבר ולריב, ואחר כך עוד פעם להתחבר ועוד פעם לריב. זה רק מחליש. נקניק מסריח לא אוכלים פרוסה אחר פרוסה, אלא בביס אחד. הכרעות רבות עומדות לפנינו בימים אלה - האם ישראל תהיה מדינה דתית, או דמוקרטית, ועוד כהנה וכהנה - אבל כרגע ההכרעה החשובה ביותר היא איפה ישראל נגמרת.

ישראל זקוקה להכרעה. הישראלים, על מגוון דעותיהם, צריכים להחליט ולדעת מהם גבולות המדינה שלנו ומהו הפתרון הנכון והרצוי לנו בסכסוך הישראלי פלסטיני, על כל בעיותיו, כולל ירושלים והפליטים. דחיית ההחלטה מנציחה את הוויכוח הפנימי המר. אי ההכרעה מלבה את סכסוך הדמים עם הפלסטינים. והכי גרוע, הזמן עובד לרעתנו: היום נשיג הכרעה פחות טובה מזו שיכולנו להשיג בסוף 1967. ובעוד 20 שנה נסכים על פחות ממה שניתן להשיג עתה.

רוב מכריע של הישראלים יודע לתאר היום את מתווה הפתרון הצפוי עם הפלסטינים: גבולות 67 (בתקווה להחלפת שטחים מסוימת), חלוקת ירושלים, אי הסכמה לזכות השיבה. או במילים "מקצועיות": מודל יוזמת ז'נבה פחות או יותר. אולם רבים מידי בקרב הרוב הזה לא מאמינים בקיומו של פרטנר בצד הפלסטיני, או חושבים שאם יש כזה, הרי שהוא לא יוכל לקיים את הסיכומים שיושגו, אם יושגו. הישראלים מסתמכים על ניסיון העבר הקרוב, כפי שנתפס אצלם ועל דברי מנהיגנו הנכשלים, כמו למשל, אהוד ברק.

חשוב ללמוד מהניסיון, אסור לחזור על אותם שגיאות. אבל אסור גם שניסיון לא מוצלח ישתק אותנו וימנע מאתנו להמשיך למטרה. אני מאמין בקיומו של פרטנר בצד הפלסטיני, אני שומע את קולותיהם של מנהיגי הרשות הפלסטינית ומזהה צלילים הרבה יותר "פרטנריים" מאשר אצל המנהיגים שלנו.

ישראל חייבת להתחיל מיד במשא ומתן להסכם קבע עם הפלסטינים והכרזה הדדית על סוף הסכסוך. זהו אינטרס ישראלי חיוני גם אם הצד השני לא יוכל לממש את ההסכם. הסכם שכזה הוא לא רק הסכמה בין הישראלים לפלסטינים אלא גם יבטיח, בכל מקרה, הכרה של העולם בגבולותיה של ישראל - והעולם חשוב.

מעבר לכך, הסכם בין ישראל לפלסטין יפסיק את המלחמה הפנימית בתוכנו בשאלה איפה ישראל מתחילה ואיפה היא נגמרת. כך שגם שיקול הדעת של הפסימיסטים בינינו, שלא מאמינים ביכולתו של הפרטנר בצד הפלסטיני, מלמד שניסיון כנה ואמיתי נוסף להגיע להסכם קבע עם הפלסטינים הוא אינטרס ישראלי חיוני. גם אם בסוף נאלץ להמשיך ולהלחם (ואני מאמין ומקווה שלא כך יהיה) לפחות נדע בדיוק מאיפה אנו נלחמים ועל מה.

מול אופציית הסכם הקבע המוצעת כאן עומדות עוד שתי אלטרנטיבות שכדאי להתייחס אליהן: הראשונה, של הימין הקיצוני וספיחיו, המאמינים ב"לנצח תאכל חרב". דרך זו לעולם לא תביא שלום. לא עם הסביבה ולא בתוכנו. לעומת זאת, דרך משיחית זו תביא אותנו לחורבן. האלטרנטיבה השנייה, של קואליציה רחבה מהימין ועד השמאל, דוגלת בדרך החד צדדית: ישראל נותנת/ עוזבת/ נסוגה/ מפנה, כל אחד לפי תפיסתו, חלק ואולי אפילו מירב מן השטחים ללא תמורה, או עם ציפייה לטוב מאותם אלה שלא מאמינים בהם כפרטנר.

דרך חד צדדית זו מעניקה תחושה של התקדמות גם אצלנו וגם בעולם, ויש לה פוטנציאל לספק שקט זמני, מין סוג של "נצא ונראה מה יהיה". חשוב שנבין שמה שיהיה הוא דחייה של המשא ומתן להסכם לאותו זמן שבו כבר לא יהיו בידנו השטחים כקלף מיקוח. שכן, אין פתרון בלי משא ומתן והסכם. דרך זו תגרום לנו להתחיל את המשא ומתן בלי השטח. מה ניתן אז? את זכות השיבה? אולי האופציה החד צדדית עדיפה מלא לעשות כלום. אולם אין ספק שהיא פוגעת באינטרסים הישראלים הניתנים להשגה באופציית הסכם הקבע.