הצד הטוב של הכעס

כן, אני יודע מה אתם אומרים לעצמכם בגועל - "סרט של קווין קוסטנר?!? ובכן, גם אני אמרתי את זה כשקיבלתי את ה-DVD לידי, אבל בכל זאת ידעתי, שכמו החיילים בהתנתקות, יש משימה בפניי ועלי כמבקר לבצע אותה גם אם היא מעלה לי גוש לא קטן בגרון. חברים באמת, אני מודע לטענות שקוסטנר לא עשה סרט ראוי מאז "לרקוד עם זאבים" - אבל למרות שטענות דומות הושמעו לגבי להקת פרל ג'אם – גם להם אני ממשיך לשמור אמונים. האמת היא שקוסטנר דווקא עשה מאז 1990 את "דרגון פליי" ואת "13 ימים" שהיו סרטים ממש לא רעים.

בכל מקרה, הסרט שלפנינו הוא לא ממש סרט של קוסטנר אלא של ג'ואן אלן – מי? תשאלו – ובכן מדובר בשחקנית שהופיעה כבר בסרטים כמו "המועמדת" (שהגיעה בארץ ישר ל-DVD), ב"זהות במלכודת" של מאט דיימון וגם ב"פלזנטוויל" החמוד, אבל כמו רבים מעמיתיה למקצוע, אתה מסתכל עליהם ומאמץ את מוחך להיזכר מאיפה הם מוכרים לך. אלן מגלמת את טרי וולפמאייר שבעלה נעלם מהתמונה והשאיר אותה עם ארבע בנותיה המתבגרות והבוגרות. טרי אכולת קנאה וכעס על עזיבתו של בעלה, לדעתה, לזרועותיה של מזכירתו והיא שוקעת, כמו בסרטים רבים, לטיפה המרה. היא מוצאת חיש מהר שותף לבאסה בדני דיוויס, כוכב בייסבול לשעבר (בדגש על לשעבר) שגר ליד. הם שותים ביחד ולאט-לאט מתאהבים. פשוט זה לא הולך להיות.

טרי השתויה והקריזיונרית מנסה להמשיך להחזיק את הבית והמשפחה, עם הצלחה חלקית בלבד. בתה הגדולה, שלומדת בקולג', מודיעה לה שהיא בהריון ומתחתנת, בתה השנייה רוצה ללמוד ריקוד באופן מקצועי, בתה השלישית פוצחת ברומן עם גבר מבוגר יותר והקטנה עושה סמים בכיף. בקיצור, החיים לא קלים בלי בעלה. באופן די מפתיע דני מצליח להיכנס לחייהן של טרי ובנותיהן ולאזן ולחבר אותן זו אל זו.

בסופו של דבר מדובר בדרמה אנושית (חבילת טישו קטנה תספיק הפעם), שאומנם מתפרשת על פני כשעתיים, אבל בסה"כ זורמת יפה. קוסטנר נכנס היטב לתפקיד המפורסם בדימוס והאלכוהוליסט, כנראה בזכות העובדה שלשחק את עצמך זה תמיד יותר קל (ראה ערך נינט). ג'ואן אלן ורביעיית בנותיה (המגולמות על ידי שחקניות עוד פחות מוכרות ממנה) עושות עבודה משביעת רצון. לסיכומו של דבר, סרט חיובי ממש נחמד ולא מזיק – קלאסי לפורמט.