טראומה לא מיוחצנת

בראיון שנתן אלוף פיקוד דרום דן הראל לארי שביט בהארץ ב-15/8, יומה הראשון של ההתנתקות, חושף בפנינו האלוף והעיתונאי את הצביעות המסריחה של החברה הישראלית והעומדים בראשה. בין כל דיבורי הטראומה והכאב המציפים אותנו בימים אלו, פתאום התברר לי מה היה חסר לי בחמש השנים האחרונות. מסתבר שישנם טראומות שיש מי שיעשה להם יחסי ציבור ויש טראומות שקופות לציבור.

כותב מאמר זה הינו חייל משוחרר ששירת ביחידה קרבית באינתיפאדה האחרונה והטראומה שלו ושל חבריו היא מהסוג השקוף. אין עוררין על כך שהמפנים ומפונים אכן עוברים ויעברו טראומה, אך לעזאזל היכן הייתם במשך שנים והיכן כולכם היום? היכן היה דן הראל כאשר קצינים מיחידת שלדג כתבו מכתב על כך שהם חשים שהם עוברים על חוקים בינלאומיים ובוגדים בעולמם המוסרי לאחר פעילותם בעזה במבצע "קשת בענן". היכן הייתם כאשר אני וחבריי הקמנו את ארגון "שוברים שתיקה" לפני למעלה משנה וזעקנו על השבר הנוראי שנלווה לעימות כפי שהתנהל בחמש השנים האחרונות.

זכור לי ראיון מסויים שקיימתי עם חייל ששירת בגבעתי וכמעט את כל שירותו המבצעי העביר ברצועת עזה. בשלב מסויים בראיון מספר לי החייל המשוחרר הטרי על אירוע בו הם נאלצו לפנות שכונה שלמה של פלסטינים כדי לפוצץ בניין:

"היינו צריכים לפנות 4000 איש. ראית פעם רשימת שינדלר? שמפנים את הגטו? כמה שזה להבדיל אלף הבדלות, זה פשוט היה תמונה מדהימה. מה זה מדהימה, כאילו אתה רואה אלפי אנשים יענו. עוברים עם נגמ"חונים עם רמקולים גדולים צועקים להם כאילו בערבית, מחלקים כרזות, כוח של פלס"ר עובר שם בית בית כמעט ומפנה את כולם, בלי יריות בלי כלום. אבל 4,000 איש אתה יכול לדמיין לך, וזה בניינים יענו גדולים גם, פשוט, הדבר הראשון שעולה לך בראש זה רשימת שינדלר. אתה רואה אלפי אנשים עם הילדים הקטנים".

איפה אותו אלוף ואותו עיתונאי שדיבר על השריטה של הבחור הזה וכל הדור שלנו? איפה מי שהיה צריך לדבר על השריטה של אלפי המשפחות האלה ששגרת יומם בחמש השנים האחרונות היה גירוש והתעללות. רק השבוע התבשרנו על מקרה ביזה של חיילי צה"ל מבתי מתנחלים עזובים, ותוך שעות כבר נעצרו חשודים וזה אף זכה לפתוח את מהדורת החדשות של ערוץ 10. מדהים איך התגובה משתנה כאשר הקורבן הוא משה ולא מוחמד. עד כמה צבועים אפשר להיות?

אותו בחור שמצוטט קודם כנראה שלא יקרא את הראיון עם האלוף שכן תוך חודש משיחרורו הוא כבר היה על מטוס, כדי לברוח הרחק הרחק מכאן. לברוח מאיתנו ומעצמו יחד עם דור שלם של שרוטי אינתיפאדה, כפי שמתאר זאת לוחם נוסף מהצנחנים, שרואיין בהודו:

"מה שהצבא לא מספר לך כשאתה מתגייס זה שאתה עושה משהו לא בסדר החל מללחוץ על ההדק ועד דברים אחרים הצבא לא מספר לך בטירונות שאתה הולך לחיות עם זה כל החיים הצבא לא מספר לך על כל מה שהולך לעבור עליך אח"כ החברים שלי שעכשיו אצל פסיכולוגים והצבא לא מתייחס אליהם על חברים שהרטיבו במיטה בצבא על חברים שלי שלא מוצאים את עצמם, שעוד מעט הם שנתיים אחרי שחרור והם שוכבים על הספה ולא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם".
לדן הראל ולחברה הישראלית מסתבר, יש אחריות רק לחיילים מסויימים עם טראומות מסוימות.

בראיון מתייחס האלוף לטראומה של לעבור בית בית: "כל מי שידפוק בדלת ייקח איתו משהו לשנים קדימה. הוא יזכור את הפנים של זה שעל דלתו דפק. את המבט בעיניים. את האמא עם שני הילדים מאחור". רציתי לספר לך האלוף שאין לך מה לדאוג, חייליך ומפקדיך כבר מתורגלים להכנס לבתי משפחות באמצע ארוחת ערב, או לפנות בוקר ולפלוש לחייהם. חייליך ומפקדיך כבר חיים עם מראות מסוג האמא שמחזיקה את תינוקה הבוכה על הידיים כאשר 20 חיילים חמושים פורצים לביתה בצעקות. יש לנו כבר את הניסיון הזה בהבדל אחד חשוב האמהות שהיינו רגילים להתעלל בהן לא הבינו מלה ממה שאמרנו.

* הכותב הוא חבר בארגון "שוברים שתיקה"