אנחנו לא אשמים

שוב אצטרך להתבייש בעצמי,
שוב אצטרך ללבוש אות קין על מצחי,
שוב אלך ברחוב ואצבע מאשימה תזדקף למולי,
שוב אצטרך לעשות חשבון נפש פנימי,
ושוב אצטרך להתחיל הכל מהתחלה, להסביר ולתרץ,
להכות על חטא ולהצטער.
ולנסות לגשר על הפער העצום שנפער בינינו.
ושוב יעבור עשור עד שיבינו שאין קשר בינו לבינינו.

אבל הפעם המצב יהיה שונה!
לא! הפעם לא אסכים לקבל עליי את גזר הדין
הפעם לא אכנע לאותה אצבע מאשימה, שתהפוך בין-לילה
אחד את אמונתי ומאבקי החוקי לפשע נתעב ולמעשה אנטי-דמוקרטי.
הפעם לא אשב בשתיקה כשיאמרו שמערכת החינוך שלי כשלה והסיתה.
אני גאה בחינוך הדתי, שיוצאים ממנו הרבה פחות עבריינים,
סוחרי סמים, אנסים וגנבים. מערכת חינוך שיודעת לגדל אנשי ערכים, שפעילים ותורמים למדינה, משרתים בצבא ולא גוזלים אותה.

והפעם, אם תרשו לי, אצביע אני ואאשים (מה שאיחרתי לעשות בפעם הקודמת) אטיל את האשמה על אותם אלה שידעו ולא עשו כלום. על אותה מערכת שפישלה צעד אחרי צעד. איך השב"כ יכול לעצור תוך כמה שעות כל פעיל מחתרתי, אם הוא רק רוצה. ואילו לקחת נשק מחייל עריק כבר חודשיים, שידוע כקיצוני ומסוכן, את זה הוא עוד לא הספיק לעשות. יש שיתוף פעולה רציני מאוד בין השב"כ לבין הרבנים, שאמור למגר ולמנוע בדיוק מקרים שכאלה.

איפה הייתה כרמלה מנשה, כשהורי החייל פנו אליה בבקשה לעזרה.
איפה היה קצין העיר שקיבל התרעה, ולוכדי העריקים, שמומחים לתפוס עריקים ודבר ראשון לקחת את נשקם.

קשה לומר שכולם שכחו פתאום היכן נמצאת תפוח על המפה.
הכתובה באמת הייתה על הקיר, אך לא הכתובת של ההסתה והאלימות. אלא הייתה זו כתובת ברורה של מידע מודיעיני חשוב, שישב בחדרי השב"כ.

את אותו רצח נתעב אני אגנה גם הפעם בכל הנחרצות. את אותם כמוהו שמסתובבים ומאמינים שיביאו לנו את הגאולה אם ייקחו את הנשק לידיים, גם אני רוצה שיתפסו לפני שיהיה מאוחר מדי. אך אני לא אתן הפעם לאותם עשבים שוטים עם קצת עזרה של יועצי תקשורת משמאל, להרוס את צדקת דרכי, את מחאתי הלגיטימית והחוקית. לא אתן שההבדלים בין שני הדברים יטשטשו, כמו בפעם הקודמת.

מספיק שנהרסו ארבע משפחות חפות-מפשע, הם לא יצליחו להרוס גם אותי.

* הכותבת היא תושבת קדומים