שלומית ברגר, גני טל

פחות משבועיים לביצוע ההתנתקות ומשום מה כבר לא כל-כך אכפת לי מה יקרה. הכל נראה לי הזוי ומטורף ומשולל הגיון מינימלי, ונראה כאילו לאף אחד אין שליטה על התהליכים שקורים- אפילו לרה"מ בעצמו. הוא מצדו אחוז באמוק לא מוסבר של התנתקות בכל מחיר, הבעדניקים – של ההתנתקות כמובן - מוכנים לעצום עיניים ולתרץ בגמגום את הדרך הדורסנית, ואנחנו, המתנגדים - דבקים באמונה שהכל יכול להשתנות ולא מוכנים להשלים עם מצב של חילול ה' חלילה.

הימים שלי עוברים כולם, איך לא, בעיסוק בנושא ההתנתקות מהיבטים שונים. עם אנשי המושב מתנהלים ויכוחים באשר לצורת המאבק. חלקם השלימו עם דורסנותו של רה"מ וכל רצונם הוא לדאוג למקום להניח את הראש ביום שאחרי. הם הבינו שאף אחד לא דואג להם ואם הם לא ידאגו לעצמם אף אחד לא יעשה זאת. עם חברים ושכנים עולות הרגשות והחששות. לפעמים תסכולים, לפעמים בעוצמות שלא הכרנו קודם. עם בן הזוג עוסקים בדילמות שאי אפשר לשתף בהן אחרים. יש את התקשורת שרוצה לראיין ולצלם, את הסוקרים שעורכים סקרים שונים ואת החברים, המכרים והאנשים שעימם נמצאים בקשרי עבודה - כולם מדברים רק על נושא אחד - ההתנתקות. ולפעמים כשאני חושבת לעצמי בשקט, נראה לי שהדברים חזקים מאתנו כל-כך וכל מה שנשאר לנו זה פשוט להשתדל להיות אנשים יותר ויותר טובים.

אתמול נסעתי עם יואב בעלי לאזור המרכז. בדרך חזרה עברנו דרך מחנה ג'וליס כדי לאסוף את אח של יואב שיצא לחופשה עד לפני ההתנתקות. ביום שמוציאים את הוריו מהבית בו הוא נולד, הוא צריך להיות בצבא ולא עם משפחתו. כשרצינו לפנות לכיוון השער כדי לאסוף אותו, נתקלנו בחייל שלא נתן לנו לעבור מכיוון שאין כניסה לבעלי סרט כתום (כך הוא אמר). כשהתרעמנו על התשובה המפלה, תיקן את עצמו החייל ואמר שרק אלופי משנה יכולים להגיע אל השער. התפלאנו על התשובה המוזרה (כמה אלופי משנה כבר מגיעים אל השער?) כי זו לא פעם ראשונה שאנחנו לוקחים את החייל של המשפחה הביתה ממקום זה, ומעולם לא נתקלנו בבעיה. כששלומי החייל עלה לרכב, הוא סיפר שבמקום מתקיים אימון לחיילים מהמעגל הראשון, אלו שמפנים. ואז הבנתי מה פשר ההוראות המוזרות שניתנו לחייל השומר.

מאמני החיילים לקראת הפינוי חששו כנראה שמא מתנחלים תחמנים שכמונו ירצו לדבר עם החיילים ואז הם יגלו דברים אחרים ממה שמלמדים אותם על המפונים. אולי הם יגלו שהם היו חיילים בעצמם וחלקם עדיין חיילים, ובעצם הם בכלל לא שונאים אותם אלא כועסים על ששרון שולח מולם אותם, שאנוסים לבצע פקודה גם אם היא נראית להם מעוותת לחלוטין. ואולי החיילים יגלו שהמתנחלים מכבדים אותם ובטח לא משווים אותם לנאצים ימח-שמם ולא קוראים להם כך מאיזה מגדל כמו שמלמדים אותם באימון וכמו שטורחים להראות בטלוויזיה. ואולי המפקדים גם פחדו שפתאום החיילים יבינו שזה לא כל-כך פשוט לקחת אדם מהבית שלו עם כל תכולתו וזיכרונותיו, ועוד אחד כזה שמכבד אותם וכואב כאב גדול. ואולי בכלל הם פחדו שהחיילים יבינו שלקחת אדם מביתו עם אשתו וילדיו לא לוקח 20 דקות כמו שהם פינו את החיילים האחרים באימון, שהתחפשו למתנחלים וצרחו עליהם כמו משוגעים. אין לי ספק, במיוחד אחרי שצפיתי בטלוויזיה, שלא מכינים את החיילים לקראת השבר אותו הם עומדים לעבור. ומה באמת הם עומדים לעשות.

אספנו את אח של יואב ונסענו לכיוון הגוש. במחסום רעים עמדה שיירה ארוכה. הסתבר שיש התרעות על ציר כיסופים ולא נותנים לעבור. מה הקשר? גם אני לא יודעת. כנראה רצו למנוע לחץ בכיסופים כדי שגם אחרי שהציר נפתח יוכלו לבדוק לנו תעודות זהות גם ברעים וגם בכיסופים כדי למנוע מאתנו להכניס נער, נערה או משפחה שכל רצונה זה לחזק אותנו בגוש. אני מניחה שעוד ידובר הרבה על הטמטום הרב שנובע מההיסטריה שבה המדינה משקיעה משאבים כדי להיאבק בצורת המאבק הבלתי אלימה שלי ושל חברי המתנחלים, במקום להתעסק בטרור, הפרות חוק, פשע וכו'.

בכל אופן החלטנו לנסוע דרך שבילי הגי'פים בשדות כדי להגיע למחסום כיסופים עד שזה ייפתח ונדהמנו לגלות שחסמו כל שביל ומעבר עם אבני בטון. לא ניתן לטייל באזור תל גמא עם רכב כמו שהיה אפשר תמיד. הצלחנו בכל זאת לעבור באלגנטיות מתחת לאפם של השוטרים וכך חסכנו לנו השפלה נוספת ומחסום מיותר. בצומת גמא שוב נחסמנו הפעם על ידי חייל. למה? סתם. כדי שיהיה לשוטרים קל יותר לבדוק תעודות בלי לחץ. דוממנו את המנוע ואני פחדתי שכל העופות והקפואים שקניתי, יתקלקלו. החייל במחסום הציע לי לשמור את הדברים במקרר שנמצא באוהל שלהם וכך עשינו. בינתיים אחד מהנהגים הלך לקיוסק ליד, קנה אבטיח שאותו חתך וחילק לחיילים.

וכך ישבנו לנו באמצע צומת עם החיילים אוכלים אבטיח ומדברים על צבא והתנתקות. כשנפתח המחסום נסענו למחסום כיסופים, שם חיכינו, ואח"כ המשכנו למחסום הישן - וגם שם חיכינו עד שהגיע תורנו ונכנסנו לבד (אחרי 4 שעות של עמידה במחסום כשהילדים בבית עם הבייבי סיטר) ואני חשבתי לעצמי שהנה עכשיו תורי להיכנס ואם יתמזל מזלי אז לא יירה עלי מחבל. כעסתי נורא על הממשלה הזו, המשטרה והצבא שעסוקים כל היום בלעקוב אחריי מתי אני נכנסת לגוש ומתי אני יוצאת ומקימים כל מיני מחסומים להקשות עלי, כדי לגרש אותי בקלות מהבית, אבל את הביטחון שמגיע לי כאזרחית שומרת חוק במדינה שבאה לגור במקום מאושר וחוקי על ידי המדינה, את הביטחון הזה אני לא מקבלת. במקומו אני מקבלת השפלה וזלזול.

כשהגענו הביתה ראינו את חברי המושב יושבים על הדשא במרכז. הנוער הנפלא שלנו, החליט להזמין את כולם לארוחת ערב "על האש" כדי לרומם את הרוחות. אנחנו היינו גמורים אחרי העמידה במחסומים ורצינו כבר להגיע אל הילדים. עברנו ליד כדי להרגיש שותפים וחשבנו על הנוער הנפלא הזה. בדרך כלל הנוער הוא זה שעושה את הבעיות וההורים הם אלו שצרכים להתמודד עם שגעונותיו ומנסים לחנך אותו לדרך טובה. אצלנו זה עובד אחרת. הנוער הוא הבריא בנפשו. זה שבא ונותן את הכוח. וההורים הם אלו שנשענים על הנוער ומקבלים ממנו תעצומות נפש כדי להמשיך בדרך.