להתנתק מפורעי החוק

אלה מאיתנו ששורשיהם בגולה, בוודאי מכירים את המושג היידישעי "מליכה", שבו כינתה הקהילה היהודית הגלותית במזרח אירופה את הנהגת המדינה שבה חיה. היהודים תפסו את המדינה במונחים פונקציונליים גרידא. לפי תפיסתם זו, מותר היה ליהודים "לחלוב" את המדינה, ליהנות משירותיה ואף לרמותה. לצורך כך הקימו היהודים גדר מנטלית שחצצה בינם לבין המדינה ופטרו את עצמם ממחויבות לצרכיה ומהזדהות עם סמליה.

שנים לא חשבתי על "מליכה", אבל התנהגותו של המחנה הדתי-לאומי בנוגע לתוכנית ההתנתקות הזכירה לי מילה נשכחת זו מילדותי. חשתי כי אנו חוזרים לאחור במנהרת הזמן של ההיסטוריה היהודית. המחנה הדתי-לאומי, שבשבועות האחרונים משלים את הפיכתו למחנה הדתי-לאומני, אינו מקבל את ההכרעה הדמוקרטית בדבר ההתנתקות, ועושה הכל על מנת לסכל את ביצועה.

התנהגותם של יהודים אלה הינה בבחינת העתק מדויק של היחס המנוכר והנצלני של היהודים הגלותיים כלפי מדינתם. בערעורם על הלגיטימיות של החלטות ממשלת ישראל והכנסת, חושפים מתנגדי ההתנתקות הקיצוניים את יחסם האמיתי כלפי המדינה. מדינת ישראל טובה, לדידם, כדי לסחוט אותה (לראיה, 60% מתושבי גוש קטיף מקבלים את משכורתם מהמדינה, האבטלה בגוש עומדת על 0%), אבל לא טובה כדי להזדהות אתה, עם שלטונה, עם משטרה הדמוקרטי, עם מטרותיה וצרכיה.

ישראל הריבונית שימשה מקור לגאווה ולהזדהות עבור הימין כל עוד המשיכה לטפח את מפעל ההתיישבות בשטחים הכבושים במסגרת ההזיה המשיחית על ארץ ישראל השלמה. ברגע שהרוב השפוי הבין את המחיר המוסרי, הכלכלי והביטחוני של המשך הכיבוש והחליט על נסיגה חד-צדדית מחבל עזה ומצפון השומרון – הפך צבא ההגנה לצבא הגירוש, אבי ההתנחלויות לבוגד, ופקידי המדינה ששירתו את מפעל ההתיישבות - למשת"פים של האויב.

הימין המתלהם אינו עומד במקום. ככל שקרב מועד ההתנתקות מעמיק הפער התהומי בין המחנה הלאומני לבין יתר אזרחי ישראל. ביקורת על החלטות ממשלה במשטר דמוקרטי אפשרית ואף רצויה, אך התנגדות פיזית ואלימה וניסיון לטרפד את ביצוען של החלטות אלה – הן סכנה אמיתית לדמוקרטיה. לפני כחודש מנהיגיו הרוחניים והפוליטיים של מחנה ההתנגדות לא היססו לקרוא למרי אזרחי נגד מוסדות המדינה. זהו מעשה חמור, שמוציא אותם לא רק מהקונצנזוס, אלא אף מחוץ לחוק.

ההתנתקות תבוצע. מחויבותה של ממשלת ישראל להנהגה הפלסטינית, לממשל האמריקני ולקהילה הבינלאומית, ויותר מלכל אלה לציבור בישראל – תתממש, אולם הניכור בין הרוב הישראלי-הדמוקרטי למיעוט היהודי-המשיחי ילך ויעמיק. לקראת ויתורים טריטוריאליים נוספים, עלול המיעוט הזה למצוא את עצמו מחוץ לליבה של ישראל, בגלות פנימית, אולי גם פיזית.

הצעת חוק "איסור פינוי בכוח" שמשמעותה השארת מתנגדי הפינוי מחוץ לאחריותה הביטחונית של ישראל, שאך לפני שנה נראתה לי דמיונית ובלתי אנושית, נראית לי אחרי מאורעות הימים האחרונים, אפשרית, סבירה וצודקת. כך יוכל המיעוט הגלותי של פורעי החוק לשמור על חלומו לארץ ישראל השלמה, אך שיעשה כן מחוץ לגבולותיה העתידיים של מדינת ישראל הריבונית.

* הכותב הוא חבר כנסת בסיעת מרצ-הבחירה הדמוקרטית