גוש קטיף, הדור הבא

הפורום המשפטי למען א"י, שהוקם לפני כשנה, שם לו למטרה להיאבק נגד תוכנית העקירה, ובמקביל למזער את הנזקים שייגרמו לתושבים במקרה של קיום התוכנית. למעלה ממאה ועשרים עורכי הדין המתנדבים בשירותיו, פועלים באפיקים שונים כדי לתקן את העוולות הנגרמות למתיישבים בעקבות תוכנית העקירה, ואני משתמש במילה עוולות, משום שחוק פינוי-פיצוי רחוק מלהיות חוק הוגן. אנחנו משתדלים להפוך אותו לפחות אכזרי.

העיקרון המנחה אותנו הוא שהדבר היחידי שיכול לפצות אדם שהמדינה גוזלת את כל רכושו ופרנסתו, הוא לנסות ולהחזיר את המצב לקדמותו. מחקרים פסיכולוגים, וניסיון העבר מימית, מראים כי העתקה של ישובים שלמים מבטיחה פגיעה נמוכה יותר. אנו דורשים איפוא לעצור את ההתנתקות, עד שיוכנו התשתיות להקמתם של 17 הישובים הנמצאים כיום בגוש קטיף באתר חדש, על בתי הכנסת, מוסדות הציבור והבתים שבהם. באופן כזה הפגיעה בפרנסה, בצורת החיים, בחיי הקהילה, בחינוך הילדים ובמצב הנפשי של המתפנים תהיה הנמוכה ביותר.

בתודעה הציבורית מתקשרות ההתנחלויות עם אנשים שרצים על הגבעות ומתעמתים עם הממשלה והערבים, אבל ישובי גוש קטיף הוקמו ע"י הממשלה. התושבים אינם רוצים לעזוב, אבל אם מכריחים אותם לעשות כן, יש להבטיח כי הפגיעה בהם תהיה מינימלית. הממשלה מציגה לציבור כאילו הפתרונות שהיא מציעה אכן הולמים והוגנים, אולם כשנכנסים לפרטים, רואים שלמעשה אין כל מענה לצרכי התושבים.

ניקח לדוגמא משפחה ממוצעת בת שש נפשות, המתגוררת בבית בן 250 מטרים. בכל פרמטר, הפינוי יפגע בה קשות: ראשית, לאחר ההתנתקות היא תעבור למשך שנה או שנתיים לקראווילה בת 56 עד 90 מטרים. מובן שהיא לא תוכל לאכסן בקראווילה הקטנה את כל הריהוט שצברה במשך 30 שנה בגוש. רכוש זה, שייארז ע"י צה"ל או חברות הובלה מטעם הממשלה יישלח, על פי ההצעה, למאגר מכולות ואותה משפחה תיטלטל בכל פעם, למשל בפסח, אל המכולה כדי להוציא את חפציה. חלק מהרכוש יינזק ללא תקנה עקב האחסון הלקוי. אין כל פיצוי לרכוש שינזק.

הלאה: אבי המשפחה הוא חקלאי. הממשלה מציעה לו דונם תמורת דונם. אולם האדמות החקלאיות המוצעות, למשל במבקיעים, קרובות לגבול מצרים ורמת הביטחון שם ירודה ביותר. הפיצויים אינם כוללים אבטחה – אותה ייאלץ לממן מכספו. חמור מזה, ברגע שלוקחים חקלאי המתמחה בגידולים מסויימים באדמה מסויימת, ומעבירים אותו לאזור חדש, הוא ייאלץ בעצם להתחיל מההתחלה. בינתיים, ייאבד את רוב לקוחותיו הנמצאים בחו"ל. כך שההצעה של "דונם תמורת דונם" היא למעשה פיקציה ואין כל פיצוי על השנים האבודות ואובדן ההכנסות העתידיות. בגילו, הוא לא יוכל להתחיל הכל מהתחלה, ובפועל, יימצא את עצמו מחוץ למעגל התעסוקה. האישה במשפחה שלנו, הדמיונית אך המציאותית, עובדת כמזכירת הישוב או כמוכרת בחנות המקומית, וכמובן תאבד את עבודתה. מי ייקח אותה לעבודה בגילה? כיוון שרוב האוכלוסיה בגוש היא בגילאי 45-55, הרי שמדובר בעצם באנשים שסיימו את חייהם המקצועיים.

ילדי המשפחה יתנתקו מחבריהם וממערכת החינוך שנבנתה במהלך השנים, תוך התאמה לחיי הקהילה ולהשקפת עולמה של המשפחה. החינוך הוא הנושא המרכזי בעולמם של התושבים וכספים רבים הושקעו בבניית מערכת החינוך הולמת. הכספים שהושקעו על ידי הורים בתשתית החינוך, לא יוחזרו להם.

מה לגבי הטראומה הנפשית? אחרי ימית משפחות התפרקו, אנשים התאבדו. אם אחד הילדים או ההורים ייקלע למצוקה נפשית, מי ישלם עבור הפסיכולוג? ועוד לא דיברנו על העוולות בחישוב שטח הבית, אובדן הרכוש המשותף כמו בית הכנסת, המועדון, הכספים שכל תושב השקיע בפיתוח הסביבתי וכאמור מערכת החינוך.

המספרים שנזרקו לאוויר, כאילו כל משפחה תקבל פי 4 מערך רכושה הנוכחי מצוצים מהאצבע. כאשר מתעמקים בפרטים רואים כי חוק פינוי פיצוי הינו למעשה חוק גזל והרס המשפחות. מי שמתייחס אל המאבק של פורום המשפטנים כאל מאבק פוליטי-ציני, שמטרתו להרתיע מפני התנתקויות נוספות, שייערב לו. אולם אם רוצים לדאוג שהאנשים יוכלו להמשיך ולחיות בכבוד, ומדינת ישראל תמשיך ליהנות ממיסיה של קהילה יצרנית, יש לתת מענה אמיתי למגורים, לתעסוקה, לחקלאות, לחינוך ולנכות הנפשית הצפויה. זאת ניתן לבצע על ידי העתקת ישובים למקום חילופי, מה שהוצע על ידי הפורום כבר לפני בראשית תהליך החקיקה של חוק ההיתנתקות.

יש לזכור כי כל משפחה בגוש קטיף מוכנה להחליף עם המקטרגים את הקראווילה או המגרש המיועדים לה, כביכול, בחוף אשקלון, ולהישאר בביתה שלה.