פתאום שמעתי אקספלוז'ן

"שני פיצוצים אירעו בתחנות הרכבת התחתית אלדגייט ואדג'וור ופיצוץ נוסף אירע על אוטובוס דו קומתי. משטרת לונדון מדווחת כי מקור הפיצוץ הוא קפיצת מתח" (רשת סקאי, אתמול, כשעה וחצי אחרי מתקפת הטרור).

למרות אינספור התרעות והצהרות של ראשי המודיעין הבריטי על "מתקפת טרור בלתי נמנעת", נראה שהטרור היכה את הממלכה המאוחדת בהלם מוחלט ותפס את הרשויות, ובעיקר את התקשורת, מאוד לא מוכנים. ישראלי אקראי שצפה ברשת סקאי המיומנת והמהימנה ניצב בפני דילמה לא פשוטה: האם השדרנים צודקים והפיצוץ נגרם בגלל עומס יתר חשמלי בשניים-שלושה מקומות בו זמנית, או שמא להאזין לדוד עם הרקע הביטחוני שפסק מיד כי מדובר במתקפת טרור?

בעשרה ל-11 בבוקר (זמן ישראל) לערך, דיווחו צמד השדרנים הבריטים על פיצוץ ראשון בתחנת הרכבת ליברפול, וניכר היה שלמרות שבבטן הם חששו מפיגוע טרור, ממש כמונו בחדר החדשות בתל אביב, הם נאחזו כמעט בכוח בטענות הראשוניות של המשטרה כי מדובר בתקלת חשמלית. כחצי שעה מאוחר יותר הסלימו כוחות הביטחון המקומיים את הודעתם כי מדובר "ב-major incident" – שבתרגום חופשי לישראלית משמעותו "היה לנו אחושילינג מגה-פיגוע".

שעה עברה. בסקאי כבר התחילו להבין שמורחים אותם אבל לא הצליחו לשכנע אף בכיר או פרשן להודות שכנראה מדובר בפיגוע. אחד הפרשנים הסתפק ב"לא בטוח שמדובר בפיצוץ שמקורו קפיצת מתח, כיוון שבכל ההיסטוריה של בריטניה לא זכורים פיצוצים כה עזים שנגרמו כתוצאה מתקלה חשמלית...". כשנשאל על ידי השדרן האם אולי מדובר בפיגוע טרור השיב ברוגע: "אין לי בסיס עובדתי לקבוע כך".

שעתיים אחרי. עד ראייה מרואיין בסוכנות רויטרס. עם חצי פרצוף מכוסה בדם קרוש ופיח, הוא מספר בטון מרדים: "היה פיצוץ חזק, כמה מהנוסעים שברו את החלונות בעזרת המטריות שלהם. יצאנו בחושך למסילה ועלינו החוצה לרחוב" וממשיך לדדות לכיוון האמבולנס ונעלם מהעין.

שלוש שעות אחרי. ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, מכנס מסיבת עיתונאים דחופה. בליר נראה טרוד ונסער, ובזהירות אומר ש"יש להניח שבוצעה מתקפת טרור". לא מאיים בנקמה, לא מרים את קולו. מוסר את דבריו ויוצא מהחדר בשקט. איש מהכתבים לא מעיז להגניב שאלה.

ארבע שעות אחרי. בסקאי שואלים בנימוס את אחד הגורמים הרפואיים, האם יש כבר מספר חירום אליו יוכלו אזרחים מודאגים להתקשר. "אנחנו עובדים על זה, בקרוב יהיה". בישראל, חשוב לציין, שעה אחרי הדיווחים הראשוניים כבר פרסמו את מספר החירום של חדר המצב במשרד החוץ.

חמש שעות עברו. סוכנות הידיעות האיטלקית מדווחת כי במתקפת הטרור בלונדון יש לפחות 50 הרוגים. בסקאי חוזרים ומצטטים את גורמי המשטרה ואומרים כי "יש שני הרוגים וכמה פצועים באורח קשה".

בעיניים ישראליות מיומנות ולמודות פיגועים נראתה ההתמודדות הבריטית עם מתקפת הטרור הרצינית הראשונה בתולדותיה, כשילוב בין אדישות בלתי נסבלת לאיפול תקשורתי סטייל ברית המועצות. דווקא התקשורת הבריטית, עם המסורת ארוכת השנים הנעה בין צהובונות גועל לכתבות תחקיר מפורטות ומהימנות, הביטה בהשתאות באירועים שפקדו אותה, ממש בחצר האחורית שלה, ודקלמה בשקט את הדיווחים שמסרו לה השלטונות.

קשה להגיד שהבריטים לא ידעו פיגועים מימיהם. המחתרת האירית ידעה לפגוע במרכזי הערים ואפילו מוטטה פעם מבנה בו שהתה ראש הממשלה, מרגרט תאצ'ר. האירים אומנם הקפידו בדרך כלל להודיע מראש על תוכניותיהם, אבל הפיגועים יצאו לפועל ואפילו הרוגים היו מדי פעם. בריטניה כולה הזדעזעה עמוקות כשב-1998 פוצץ פלג של המחתרת האירית מטען במרכז העיירה אומה, וקטל 29 בני אדם. העובדה שהמטרה של הפיגוע היתה אזרחים תמימים ולא שוטרים או פקידי ממשל היתה כמעט בלתי נתפשת בעיני התושבים והעיתונאים בממלכה.

בסקאי אף אחד לא הרים את הקול, אחד השדרנים רק הודה בשקט שהתקשר לאשתו לבדוק אם היא בסדר. אף פרשן לא פסק חמש דקות אחרי שמדובר בפיגוע של אל קאעדה. אף עיתונאי לא תקף את השרים בשאלות "האם היו התרעות?" או "מה היה גודל המטען?". שום כתב לא אמר לשדרנים באולפן בקול נרגש: "פיליאס, אני רוצה לסייג את דברי, ממידע ראשוני עולה כי אחד ההרוגים היה המחבל המתאבד".

השאלה היא מה עדיף – הדיווח התזזיתי, המלחיץ ומעט חסר אחריות אצלנו בטלוויזיה, או מסירת המידע בצורה רגועה, מונוטונית ומעט תלושה מהמציאות בטלוויזיה הבריטית? איך נכון יותר לטפל במגה-פיגוע? בצילום הזירות ממסוק מרוחק, בו ניתן לזהות בקושי שוטרים עם אלונקות, או במצלמת כתף מיטלטלת שלא מפספסת אף כדורית מתכת או נעל צבאית נטושה ומוכתמת בדם?

ייתכן, שכמו אחרי מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר בארה"ב, יקפצו חכמולוגים מישראל ויציעו לבריטים ההמומים עזרה מקצועית. "יש לנו כמה אנשים מאוד מיומנים שיכולים להציל אתכם - החוזה של גדי סוקניק ומשה נוסבאום ממש אוטוטו מסתיים...".