אפילו לא קצת מגניב

1. צחי בירן, אני מזדהה איתך במיליארד האחוזים גם לגבי ההופעה של דוראן, ועוד יותר לגבי פיט דוהרטי. העצוב יותר היה לראות איך ה"אייקון" ה"אלטרנטיבי" הזה קטן בכל כך הרבה מידות מאלטון שהופיע לצידו, ולא, אני לא מתכוון תרתי משמע. אלטון, תאהבו או תשנאו, שר פי מאתיים יותר אמין ומשכנע את השיר של טי-רקס שהם ביצעו, מאשר דוהרטי, שבמקום לשיר התעסק בלהחזיק את הכובע שלו על הראש. זה לא היה מגניב, אפילו לא קצת.

2. נכון שרוב האמנים לא הורכב מאנשים בני עשרים פלוס, אבל הקילרז, הסיזר סיסטרז וסנופ דוג נחשבים, לצורך העניין, "צעירים",לא?

3. רונן ארבל שאל מדוע ולמה אנחנו צריכים לראות את שביבי האינפורמציה על האמנים רצים לנו מול העיניים בעוד אנחנו מתרגשים (או ממש לא) מביצועיהם. לפי ראות עיני, האינפורמציה הזו רצה שם מתוך ההנחה של מעבירי השידור, שהאזנה למוזיקה היא לא דבר שכל כך מעניין את הצופים. הם ישתעממו ויעבירו ערוץ. הם שמים אותה שם כדי שתמיד יהיה מה לראות בעיניים. באופן אישי, גם אני לא הייתי מתנגד שיעיפו אותן.

4 דבר אחרון - בוב גלדוף. העולם כמעט שכח שפעם הוא גם שר שירים. הביצוע ל-"I Don’t Like Mondays" היה גם ההזדמנות שלו להחיות את להקתו האבודה, הבומטאון רטס, וקיבל משמעות רלוונטית לאירוע, כשגלדוף זעק: "איזו סיבה אתם צריכים כדי למות?", ונותר עם האגרוף באוויר. יש מצב שהלייב-8 יזניק אותו לאיזה קאמבקון במצעדים, וזה גם די מגיע לבומטאון רטס, שהיתה בזמן אמת להקה נחמדה ביותר.