בסוף השבוע האחרון התפרסמה ב"מוסף הארץ" וכאן ב"וואלה!" כתבה על אודות איתן סטולר, בן 30, שנבחר לפני שנה למורה הכי טוב בתל אביב, בזכות עבודתו כמורה להיסטוריה ואזרחות בתיכון "ליידי דייויס" בתל אביב (ראו קישור).
ההצלחה, כך מסתבר, עלתה לראשו של המורה הצעיר, והוא מיהר לנסח מסמך שישנה את מערכת היחסים בין המורה לתלמיד ואת פני מערכת החינוך כולה. את המסמך שלח סטולר לשרת החינוך לימור לבנת, אימה של שיר, שלומדת אצלו. האינסטינקט הראשוני הוא לברך את פרח החינוך, שמגלה בשעה קשה זו אלטרואיזם לא מקובל ומשתף את כולנו בחכמתו. אולי ממנו תצמח הישועה לחוסר המשמעת שפשה במוסדות החינוך.
ואז, ככל שממשיכים לקרוא את הכתבה, תופסת החרדה את מקומה של האופטימיות. לא מהאלימות שאותה מבקש סטולר לבלום, כי אם מהאופי הנוקשה, המיושן ואפילו הפשיסטי של רעיונותיו (כשההגדרה האחרונה עולה בכתבה, אומר המורה: "טוב מאוד. אין לי בעיה עם זה"). אבל עוד לפני שמגיעים לסעיפים הקשים יותר בתוכנית, שימו לב לדמות המורה אותה מתאר סטולר: "חזק וסמכותי, סמכותיות שקטה, שמקרינה מבפנים; חכם, בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה ובעל ידע כללי נרחב ביותר; מודל לחיקוי. מהווה מקור השראה לתלמידיו; אמיץ, פתוח, תקשורתי ובעל חוש הומור; אוהב אדם. יודע להעניק חיבה; גמיש ויצירתי; רואה בהוראה שליחות...'מכור' למקצוע; אמפתי, קשוב...אדם עם גבולות". סביר להניח שסטולר מדבר כאן על עצמו, או לפחות על האופן הסובייקטיבי מאוד (שלא לומר נרקיסיסטי), שבו הוא תופש את אישיותו.
גם אם סטולר עונה על כל ההגדרות הללו, האם ניתן לשבט אותו? ואם לא, היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, המתואר כאן? כמה דמויות מעין אלו אתם מכירים? כמה מנהיגים לעתיד מסתובבים בסמינרים לחינוך, שדרישות הקבלה אליהם נמוכה במיוחד? למען האמת, קשה להאמין שאפילו בפקולטה לרפואה הקרובה למקום מגוריכם תמצאו אנשים ביוניים כאלה.
אבא שלי גיבור
אחרי שסטולר מגולל את אווירת הלימודים הדרושה, שבה מוזכרים עקרונות בנאליים למדי הזוכים לכינוי הבלתי נמנע "חוקי סינגפור", הוא מגיע לסעיף השלישי, המקל והגזר. לזכותו של המורה הנערץ ייאמר כי הוא יצירתי במיוחד. בין עונשים חינוכיים ובונוסים לתלמידים מצטיינים מסתתר העונש הבא, על "הפרעה היפראקטיווית בשיעור": התלמיד צריך לצאת החוצה ולהקיף את המבנה שלוש פעמים, או לחלופין לבצע עשר שכיבות סמיכה. לרגע ניתן להתבלבל ולחשוב שהעונש לקוח מספר התקנות של פנימייה נוקשה באנגליה של המאה ה-19. זהו הפתרון של סטולר להיפראקטיוויות? ריצה קלה? שכיבות סמיכה? הייתכן שמסתתרת מאחורי חוסר השקט של התלמיד בעיה עמוקה יותר, המצריכה התערבות פסיכולוגית?
גם אם כן, לפי המודל של סטולר מעולם לא נדע, כי לא יהיה את מי לשאול. זאת משום שלפי הסעיף הבא על ההורים לצאת מן המשחק ולהתרחק מן המערכת הבית ספרית. בכתבה מתגלה יחסו המזלזל של סטולר להורים של היום: "אנחנו מייצרים היום ילדים חלולים. הם גדלים בתוך ריק ערכי ואין מי שימלא אותו...ההורים עובדים. עסוקים נורא. הם לא רואים את הילד ממטר. הוא לא זוכה לתשומת לב אמיתית. כסף כתחליף לאהבה. זה 'הפתרון'. ואז הם מתפלאים: איך צמח להם ילד מופרע?" ומה "הפתרון" של סטולר? "אני לא יכול לשנות את העובדה שילדים גדלים בלי הורים מחנכים...אני לא יכול למלא את החלל או את הכאוס שממתין להם כל יום בבתים. אין לי גם עניין גדול לשלוח אותם לפסיכולוגים...אני רוצה להציע להם אלטרנטיווה בבית ספר. פה לא יהיה הכאוס שבבית. פה אני אלמד אותו כישורי חיים....אני אשקיע בו את כל הנשמה והאהבה והאכפתיות, אנהג בו בקשיחות וללא ויתורים והנחות, ואקווה שלאט לאט המטוטלת תיטה לכיוון שלנו".
הבנתם את זה? הבית וההורים הם התגלמות הרע, והמורה הוא התגלמות הטוב. למעשה, יש לחטוף את הילדים מן ה"כאוס" שבבית, ולהבריח אותם לתוך בית הספר, שלפי תוכנית סטולר מזכיר יותר למוסד לעבריינים צעירים (הסעיף הבא כבר מדבר על מינוי "האיש המפחיד" כאחראי על משמעת, סיורים בבית סוהר כדי לצפות ב"תחנה הסופית של מי שבחרו בדרך הקשה", גלאי מתכות וסילוק תלמידים שסרחו מיחידות קרביות).
אמנם אין ויכוח על כך שבקרב הדור הצעיר קיימת בעיה של גבולות ומשמעת, אבל מה אם להורים, רחמנא ליצלן, יש השפעה חיובית על ילדיהם? ומה קורה אם אותו הורה חיובי וערכי נתקל במורה לא הוגן ולא מקצועי, כפי שקורה חדשות לבקרים? כל עוד במערכת החינוך לא ילמדו בני דמותו האוטופיים של סטולר, ההורים יהיו חייבים להתערב, מטוטלת או לא מטוטלת.
ומיהו ההורה האוטופי, על פי סטולר? אביו שלו, כמובן. האב, דתי "פלורליסט, שנתן לכל אחד מהילדים לבחור את דרכו", העניש את בנו כשזה היה בן 16, בעקבות משימה שסירב לבצע. כשהבן ברח מהבית, אביו לא התיר לו לחזור הביתה עד שיתנצל. סטולר ישן זמן מה במקלט, עד שעלה לבקש סליחה. במקומות אחרים, יחס כזה לילד יכול להיחשב להתעללות. אבל מבחינת סטולר "זה היה שיעור חיי. אבא סימן לי גבול ואני מודה לו על כך עד היום. כך נוהג הורה אמיתי, מחנך אמיתי. בלי פסיכולוגים וטחינות מוח מהסוג שנפוץ היום". במילים אחרות, סטולר מבטל במחי יד מקצוע שלם, שמציל בני נוער רבים, ומשרטט את הקווים להורות נכונה: קדימה, הורים חסרי ערכים, העיפו בהמוניכם את ילדיכם הסורחים מהבית. מי יודע, אולי יצמח לכם מורה גאון כאיתן סטולר.
כצפוי, הכתבה גררה מאות תגובות אוהדות. סוף סוף מישהו אומר את האמת בפרצוף. בואו ניכנס בהם, בפושעים הקטנים שאנחנו מגדלים בבתים. בואו נמליך לנו מנהיג חזק, נביא את ג'וליאני שיעשה סדר ברחובות ועוד אחד שיטיל אימה בבית הספר. אבל התגובה העצובה ביותר היא זו של שרת החינוך: "רוח דבריו מקובלת עלי ומשתלבת להפליא בדברים שאנו עוסקים בהם ממש ברגעים אלה", אומרת לבנת. מאז מונתה לבנת לתפקידה דובר רבות על הבורות, הכוחנות והיעדר ההשכלה שלה. אלא שלאחרונה התברר שלבנת היא אחת מאותם הורים מזניחים עליהם מדבר סטולר. בראיון שהעניק בנה הסורר ל"רייטינג" סיפר יאיר הניג כי הוא פוגש את אימו, אשת הקריירה, רק לעיתים רחוקות. דרך הפריזמה הזאת רואה לבנת את מערכת החינוך: היא זקוקה לרס"ר שיגדל לה את הילדים. למרבה הצער, ההחלטות האומללות שלה משפיעות על הורים אחרים, שילדיהם זקוקים למורים איכותיים, לא לרודנים.