סרט חובה

עם ראשית המאבק בתוכנית ההתנתקות הוצעו למתנגדים הדגלים הכתומים. נושאי הדגלים, ואנוכי בתוכם, נתפסו בעיניי הציבור כחבר מתלהמים, ימין קיצוני, אנשים שמוכנים להמיר את דגל הכחול - לבן הלאומי בדגל הכתום של המיעוט הזועם והלוחמני. לימים השכילו, ואף הבריקו, אדריכלי המאבק והציעו לקהל הרחב מחאה בדרגות חריפות שונות. החל בסטיקרים ישירים ובוטים, דרך דגל המתנופף, וכלה בסרט הטוב של השנה - הסרט הכתום.

הסרט, מאופק אך תקיף, שקט אך מתריע, התחיל בתנועה מהוססת שהפכה לגל השוטף את חוצות הארץ. הסרט הקשור לאנטנת הרכב, מאפשר לאנשים להביע סולידריות בלי להיחשף במידה מופרזת, בלי להיחשב סמן ימני מסוכן, ובלי להיאשם כעוכר "מחנה השלום" ומפקיר חיילינו בעזה. סתם אדם מן השורה שמתנגד לגירוש.

הנחת העבודה של השמאל כי הרוב הדומם, תומך בהתנתקות, הולכת ומופרכת לנגד עינינו. חרדים, חילונים, מזרחיים, אשכנזים - כולם מוכנים להביע עמדה בעזרת הסרט הכתום. הם אולי לא יצאו להפגין, ודאי לא יסכימו להיעצר, אבל את הסרט המסמל את תמיכתם במאבק ישאו בגאון. מראה הסרטים הרבים המתנוססים בכבישי הארץ מרחיב את הלב, מעניק תחושה של עצמה, והזדהות עמוקה עם המועמדים לגירוש. ואם תרשו לי להפליג מעט, המפגש בכביש, בין סרט כתום לאחיו, עשוי להוליד אחוה והתחברות בעידן של ניכור וניתוק. מתוך תחושת שותפות ואחדות ינהגו הכתומים, איש לרעהו, ביתר זהירות וסבלנות.

ולעניין תשובתו הפתטית של השמאל, הניסיון העגום למכור לאוהדיו את הסרט המתחנחן בכחול לבן, הרי שהתוצאות מדברות בעד עצמן. האדישות, ידידה ותיקה, מושלת בכל, והסגנון - "איכלו רעים שתו דודים" - ממיתים כל ניצן אידיאולוגי בעודו באיבו. הסרט הבדיוני, הובס עוד בטרם נולד.

אילו לא פחדו מנהיגינו מכוחה של הדמוקרטיה, והיו מגיעים לכל בית באמצעות משאל העם, היו נוכחים לדעת, כמו במבחן הסרט הכתום, שהרוב מתנגד נחרצות להתנתקות, והיא היתה חולפת מן העולם.

לו יהי.