שהגרוע פחות ינצח

מפלגת העבודה רוצה לייצג אלטרנטיבה שלטונית לליכוד ולשם כך היא דואגת להציב מועמדים מהשורה הראשונה, מועמדים מבטיחים בעליי פוטנציאל זכייה לתמיכה ציבורית רחבה שללא ספק תתן את אותה רוח גבית הדרושה להתמדדות על ראשות הממשלה. מיהם אותם נפילים?

עמיר פרץ. עם היעלמותה של מר"ץ החברתית ליח"ד האמורפית, נותרה המערכת הפוליטית ללא מפלגה חברתית של ממש. אם כך, מועמדותו של עמיר פרץ והתמיכה ההרחבה יחסית לה הוא זוכה (לפחות בסקרים שהוא עורך בעצמו) ממתפקדי העבודה, מבשרת את מיצובה המחודש של המפלגה במשבצת הנכונה. הנה אדם המייצג את מעמד הפועלים, בא מהשטח ומפיח רוח חדשה במפרשי מפלגה שאיבדה את דרכה ואת עצמה לדעת. אז זהו שלא. הדבר היחיד שמעניין את עמיר פרץ זה עמיר פרץ. עמיר פרץ אוהב לשמוע את המילים "עמיר פרץ" ו"העובדים" בסמיכות רבה ככל האפשר (בעיקר על ידיו) ובעיקר הוא אוהב כוח, הרבה כוח. רובין הוד הוא לא. תחת לשלב רעיונות סוציאליסטים למצע רב תחומי, בחר פרץ לאנוס את המשק הישראלי שוב ושוב בהתעלמו מהשוקת השבורה בפניה ניצבה הכלכלה עד לפני זמן לא רב. כל זאת בכדי לקבל עוד כותרת בעיתון. במידה ועמיר פרץ ייבחר כמועמד ה"עבודה" לראשות הממשלה היא תהפוך למפלגה שולית של מועמד אחד, ש"איכויותיו" פונות לקהל מאוד מצומצם של מצביעים.

אהוד ברק. זוכרים? הבעל לשעבר של נאווה. זה התחיל יפה, קצת לאט, כמו פריחת עץ הדובדבן. עכשיו הם כבר לא ביחד. ככה גם עם המפלגה, זה התחיל יפה, מבטיח, אהוד היה ראש הממשלה של כו-לם (לשתי שניות בערך) ואז הוא היה ראש הממשלה של כו-לם, חוץ משל חבריי מפלגתו. ואחרי חצי קדנציה של פירוק העבודה מבפנים, הוא חזר לפרק שעונים ולעוץ עיצות אחיתופל. עכשיו ברק רוצה לחזור, אלא מה? במפלגת העבודה החליטו שכבר לא אוהבים דובדבנים, גם לא אם הם באים מהסיירת. פשוט הם כבר ניסו פעם וזה לא היה טעים.

מתן וילנאי. אדם בעל רקורד מרשים בתחום הצבאי, הגון ופרווה. האם קיים איזשהו רגש שהוא מעורר במצביעים פוטנציאלים? בשדה הפוליטי וילנאי לא הראה שום יכולות כריזמטיות, תקשורתיות, או הפגין להט או עמדה חד משמעית בנושא כלשהו. ואם טעות בידי והוא אכן הציג עמדה לא מתפשרת בנושא זה או אחר, זו ההוכחה שלתודעה הוא לא מצליח לחדור, וחבל.

בנימין בן אליעזר. שליטתו במנגנון המפלגתי מרשימה, נוכחות בהחלט יש לו, אבל פליטות פיו והתנהלותו הופכות אותו לדמות גרוטסקית, ששיקול דעתה לוקה בחסר ונותנות את הרושם, המוטעה להערכתי, שהחוכמה ממנו והלאה. ואיך לומר...לא מדובר באדם חדש שיסחוף את המערכת.

ומכאן לשמעון פרס. אודה ואתוודה, תפיסתי את פרס נעה בין שני קטבים סותרים של זלזול והערכה. הוא מדור הנפילים, הוא נפלא בלשחק כינור שני, לזכותו נזקף הכור בדימונה, והוא מעולם לא הראה סימני עייפות; לשפן של אנרג'ייזר נשרפים כל המגעים כשמעמידים אותם אחד ליד השני. יחד עם זאת הוא נוטה לבלבל חלומות עם מציאות, להיות עבד לחזון ה"מזרח תיכון חדש" ולכשכש בזנב בכל פעם שמישהו מציע לו את סגנות ראש הממשלה. ובינינו, "פרס לראשות הממשלה" נשמע יותר כמו שידור חוזר ופחות כמו אלטרנטיבה שלטונית.

אך בואו נהייה כנים, אף אחד מהמתמודדים לא באמת מכוון רחוק. כפי שהדברים נראים היום, ההתמודדות האמיתית היא על מי יקבל את התיק הבכיר ביותר בממשלתו הבאה של אריאל שרון, או לחילופין, מי יהיה ראש האופוזיציה. ככה זה כשמפלגה אופוזיציונית מנהלת פריימריס מתוך הממשלה. כך זה כשממשלת הליכוד בונה את גדר הביטחון, כששרון מנצח על ההתנתקות. כך זה כשהאופוזיציה החברתית (ולמעשה גם הביטחונית) למהלכי הממשלה באה מקרב הח"כים של הליכוד ולא מספסלי האופוזיציה. מפלגת העבודה במתכונתה הנוכחית קיימת רק כתוצאה מנוסטלגיה של אנשים, שעדיין מסוגלים לעשות את הקישור בינה לבין מה שהיו פעם המערך ומפא"י.