רוץ פרץ רוץ

נתחיל דווקא בנימה אופטימית: עמיר פרץ הוא כיום הבשורה המרעננת והמבטיחה ביותר בפוליטיקה הישראלית. הוא הפוליטיקאי היחיד שקורא תיגר על הקונצנזוס, ויוצא נגד הסגידה להון. כמעט צריך לשפשף את העיניים כאשר רואים אותו נשאל בדבר תכניתו הכלכלית, ומשיב "העלאת שכר המינימום וצמצום השימוש בחברות כוח אדם". בישראל 2005 הדברים האלה הם כמעט כפירה בעיקר. כך גם לגבי אמירותיו הברורות של פרץ נגד הכיבוש.

ופסימיות: הבחירה בפרץ היא אמנם פיתוי גדול לכל מי שדוגל בצדק חברתי ובסיום הכיבוש, אך כמו כל פיתוי – ייתכן מאד שבסופו ממתין פיתיון. או לכל הפחות אכזבה. המקרה של "לולה" מברזיל הוא ההמחשה הטובה ביותר לכך.

ב-2002, כאשר נבחר לואיס אינסיו דה סילבה (המכונה "לולה") כנשיא ברזיל, היה זה לאחר שנים בהן הנהיג את הפועלים בארצו מול בעלי ההון. לולה ייצג את ההתנגדות לשליטתם של ארגון הסחר העולמי וקרן המטבע הבינלאומית במשק הברזילאי, ולגלובליזציה הקפיטליסטית שהפכה את ארצו לשכונת עוני אחת גדולה. מיליוני ברזילאים שידרו בבחירתו מיאוס כלפי התאגידים הרב-לאומיים, רובם בשליטה אמריקאית, אשר שיעבדו את ברזיל.

אלא, שמאז שנבחר הולכים ומתרבים הקולות הגורסים כי לולה הוא אכזבה גדולה. רבים במפלגתו סבורים שלולה בעצם נכנע – אולי מתוך פחד, אולי מחוסר ברירה – לארה"ב ולתאגידים הגדולים. לטענתם, לולה זנח את עקרונותיו הסוציאליסטיים, והוא מבצע כעת מדיניות שמרנית. לולה אמנם טוען שה"שינויים לוקחים זמן", אך לדעת מבקריו, מנהיג הפועלים הפך את עורו. לא פחות.

האכזבה מלולה כמעט מייאשת. אם לולה – המנהיג הנחוש, שסחף מיליוני בני אדם וקיבל מנדט אדיר לשינוי – אם אפילו הוא מפחד מארה"ב ומהמדינות העשירות, אז מי נשאר? איזה עוד מנהיג פועלים "ילך עד הסוף"? מי לעזאזל מסוגל להצליח במקום שבו לולה נכשל? האם יהיה זה דווקא עמיר פרץ? ספק רב.

נקודת ההתחלה של פרץ נמוכה מלכתחילה מזו של לולה. בראש ובראשונה, בגלל הבית הפוליטי של פרץ - מפלגת העבודה. הסיכוי לקדם שינוי חברתי מרחיק לכת מתוך המפלגה הזו דומה לסיכוי להקים סניף של התנועה לאיכות השלטון בתוך מרכז הליכוד. משמע, אין לדבר סיכוי. לא משנה מי יעמוד בראשה, "העבודה" הייתה ונשארה תנועתם של בעלי ההון, התעשיינים הגדולים, הבנקים, הגנרלים ואנשי הצבא. זו התשתית האנושית והפיזית של המפלגה, זה מה שהיא מכירה. כל מי שינסה להוביל קו אחר מטעם המפלגה ייפלט מתוכה באכזריות.

מעבר לכך, בניגוד ללולה הרי, שזהותו האמיתית של פרץ עוד לא ממש ברורה. למשל, האם הכרזותיו בדבר הצורך לשוב ל"תנועת העבודה של פעם" הן חנופה למתפקדים ותו לא, או שמא הן משקפות אמונה אמיתית ב"ערכים" המפא"יניקים ההם, שכל דמיון בינם לבין חתירה לצדק חברתי הוא מקרי בהחלט? ומה פשר חבירתו של פרץ לתעשיין בני גאון, ורמיזותיו כי יציע לגאון את תיק האוצר בממשלתו? האם העובדה שפרץ שואף ללגיטימציה מצד בעלי ההון אין בה כשלעצמה כדי להעלות חשד כבד? וכיצד יש להבין את אמירותיו של פרץ כי "פעם יצא כנגד בעלי ההון, היום הוא רואה את הדברים אחרת"? ואיך כל זה משתלב בחזונו הלא-ברור, ולפיו "העניים והעשירים יפגינו אצלי זה לצד זה" – למען מה בדיוק? מה יש להם במשותף? האם גם פרץ שואף לאיזו "אחדות" דביקה, שאין מאחוריה דבר מלבד קיפאון והמשך המצב הקיים?

עננה נוספת המרחפת מעל ראשו של פרץ נוגעת לתפקודו כיו"ר ההסתדרות. בחודשים האחרונים חתמה ההסתדרות על מספר הסכמים קיבוציים, אשר כללו הסדרים בעייתיים ביותר – בעיקר בתחום הפנסיה ורכיבי השכר - בענפים כגון שמירה, כוח אדם וסיעוד. האם בחותמו על הסכמים אלה האמין באמת פרץ שהשיג את העסקה הטובה ביותר לעובדים? האם חשב שזהו ה"רע במיעוטו"? או שמא מכר ביודעין את העובדים המוחלשים, אלה שממילא ההסתדרות לא מייצגת אותם, על מנת להשלות את הציבור כי כוחה של ההסתדרות עודו במותניה?

דומה אפוא, שמועמדותו של פרץ היא אמנם עניין מלהיב ומעורר תקווה. אי אפשר לקחת ממנו את זה. עם זאת, עושה רושם כי הכתובת כבר על הקיר, והאכזבה ידועה מראש. כפי שזה נראה כעת, במקרה הטוב ביותר יהיה פרץ ללולה שלנו.