געגועים לפיגועים חמים

לאורך התקופה הקצרה והעליזה בשנות ה-90', שבהם הסכמי אוסלו נראו כמו הבטחה, היה היום שאחרי השלום אחד מכלי הנשק העיקריים של התומכים בפשרה. או אז, הם גרסו, תוכל ישראל לטפל סופסוף בבעיות הבוערות: בחינוך, ברווחה, בתרבות. מתיאורי המזרח התיכון החדש נראתה ישראל ההיא כמדינה אוטופית - שלווה, שקטה, נטולת מחלוקות, מחונכת ואירופית בגינוניה. התוכנית נראתה פשוטה: רק תנו לנו לגמור עם כל המלחמות האלה, ונפתור בקלילות את כל השאר. השבועות האחרונים מספקים לנו הצצה ראשונית ליום שאחרי. המראה, חייבים לומר, אינו מלבב.

אמת, השלום עדיין לא כאן, אבל המדינה מוקפת האויבים נהנית משקט יחסי, בהיעדר פיגועים ופעולות גרנזיוזיות בשטחים. ההתנתקות אמנם תפסה למשך תקופה ארוכה למדי את מקום הנושא הביטחוני, רק שבחלוף אינספור צמיגים שרופים ושרה אהרונסוניות בבתי המעצר, היא יצאה מהאף לכולם, עוד לפני שיצאה לדרך. את מקומה בכותרות הראשיות תפסו הקמפיינים. נדמה שכל יום נושא קמפיין: נגד השחיתות, בעד הבושה; נגד האלימות, בעד ג'וליאני. המגמה הזו מובנת: הקמפיינים ממלאים שטח רב של עיתון שהתפנה, בהיעדר כותרות אדומות ותמונות מזוויעות. אבל אם נשעה לרגע את הציניות, הם גם משקפים ייאוש רב נוכח המציאות הישראלית.

הייאוש הזה מובן. הרגיעה מאלצת אותנו להביט במראה מקרוב, ולהבחין בכל הצלקות. פתאום, השסעים ברורים וגלויים; המתנחלים, מגשימי האתוס הציוני, נהפכים לחבורה של מוכי ירח, שמשפשפים אבנים בתקוה שייצא מהן שד כלשהו; הפשע משתולל ברחובות; השחיתות חוגגת; הרמטכ"ל היוצא כבר אינו גיבור מלחמה, כי אם אדם אפור עם נטייה קלה לטרחנות; הרמטכ"ל הנכנס אינו פטיש שמעיף פצצות של טונה בלי להניד עפעף, לתפארת מדינת ישראל, אלא נודניק באגו טריפ. לזה חיכינו כל השנים?

וכשהמצב גרוע כל כך – כשהמצרים סוגרים את מיצרי טיראן, כשהמחבלים יורים קטיושות או לחלופין, כשעוזר השגריר לא מסדר לאשת שר החוץ פגישה עם מדונה – מתבקשת פעולה מיידית, נטולת פשרות, כדי לבער את הנגע. ביד חזקה ובזרוע נטויה מסמנים העיתונים את האויב, את המטרה, ויוצאים למלחמה. סטיקרים מופצים ברחובות, ראש עיריית ניו יורק בדימוס נקרא לדגל, ובאוויר מרחפת תחושה של מצב חירום לאומי. ישראל שוב יוצאת למלחמה. זהו המצב המוכר לנו – הטובים מול הרעים.

אלא שסופם של הקמפיינים להתמוסס. האזרחים יגלו שלמחאה אין כתובת רצינית: ראש הממשלה יעווה את פניו וידפוק על השולחן, המפכ"ל יפטיר משהו על בעיית כוח אדם, וכולם יצפו בקוצר רוח לפרשה הבאה, שתמלא את סדר היום. אולי דרושה לנו מלחמה אמיתית: לא בשחיתות ובפשע, כי אם באויב מוחשי יותר, עדיף עם כאפיה ושפם. משטרים רודניים ואפלים נוהגים לצאת למלחמות כדי להסיט את דעת הקהל מהפגמים והמחדלים בבית. בישראל רווחת תאוריה לפיה המצרים אינם מעוניינים בסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, רק כדי שהציבור המצרי לא יבחין לפתע במצוקתו האיומה. תמיד עדיף שהאזרחים ייצאו לרחובות במחאה נגד מדיניותו הנפשעת של האויב הציוני בשטחים.

ייתכן שהדגם הזה תקף גם למקרה הישראלי. אולי מצב ה"רגיעה" הנוכחי, שבו ישראל נדרסת תחת רגלי סוסים טרויאניים לרוב, מסביר מדוע מערכת הביטחון מתייחסת להתלקחות מחודשת בתום ההתנתקות כגזרת גורל. נראה שישראל כמעט כמהה לאיזו מלחמונת קטנה, עם אויב ברור ומובחן, שבה נוכל להיות שוב חזקים וזקופי קומה, כפי שדורשים מאיתנו בוגי יעלון ולהבדיל, דניאלה וייס. או אז נשכח מהצרות, מהשחיתויות, מהפשע. שוב נגיע למועדונים מאובטחים ונשיר בציבור, שוב נצפה בשרית חדד שרה לראש הממשלה "אתה תותח" בטקס ממלכתי (האם זה באמת קרה? הימים היפים האלה נראים לפתע כל כך רחוקים). מלחמה תאחד אותנו ותעניק לחיינו משמעות. לפתע, נחזור להיות יפים, צודקים, ובעיקר, מנצחים. כשהמלחמה חסרה, למרבה האימה, אנחנו לא מפסיקים להפסיד, בעיקר לעצמנו.