נשבר לי!

שרת החינוך לימור לבנת הפכה בשנים האחרונות לשק החבטות של הסאטירה בישראל. במחשבה שנייה, עשינו לה עוול איום ונורא. עלינו להכות על חטא, זה ממש לא יפה מצדם של סאטיריקנים ללעוג לאשה כל כך לא חכמה, חסרת חוט שדרה אידיאולוגי, עם נטייה להצהרות צבועות ושקרניות. בהתבוננות בהופעות הציבוריות של לימור לבנת, יש לי תחושה שהיא לא אשמה. כמו כל אותם מאובחני הדיסלקציה של מערכת החינוך, היא עושה את המקסימום עם הקלפים המעטים שאלוהים חילק לה.

השבוע היא עלתה לכותרות אחרי שהסתירה מעיני הציבור, בנוסף להסתרתו הקבועה של צד ימין של הפרצוף שלה עם בוחטה של שיער, גם את תוספת התקציב הגדולה שקיבל משרדה מהאוצר. כמו כן, פרשנים ספורטיביים טוענים שבגללה אריק זאבי זכה רק במדליית כסף באליפות אירופה האחרונה. מאמנו נשמע אומר: "לאריק לא היתה מוטיבציה. הוא עלה לקרב האחרון ורעדו לו הברכיים. הוא היה מפוחד. הוא אמר לי: אין מצב שאני מוכן לקבל עוד נשיקה מהאשה הזאת".

כעת יושבים במשרד החינוך ומנסים לארגן מחדש את רשימות המורים שיפוטרו. עצה לי לעושים במלאכה: פטרו קודם כל את המורות החד הוריות שחיות מהשלמת הכנסה בעיירות הפיתוח. מדובר במשפחות שכבר עכשיו נמצאות מתחת לקו העוני. הרעב כבר ממילא שורר בבתיהן. עוד מכה, פחות מכה לאומללים אלה לא תשנה הרבה. אל תפטרו את המורים העשירים והחזקים שבן הזוג שלהם עובד בהיי-טק והמשכורת הנוספת מממנת את המטפלות לילדים ואת התשלומים על הג'קוזי. למה לסבך כלכלית מישהו שנמצא כרגע במצב טוב? הרי אותן אמהות חד הוריות מפוטרות, שהבעל שלהן הוא אלכוהוליסט ואולי יום אחד ירצח אותן כי המשטרה לא עוצרת אותו, נמצאות כבר ממילא בכל הסטטיסטיקות הגרועות שפוגמות בהישגיו של שר האוצר נתניהו.

האם התחושה שממלאת אותי ואת יתר הציבור שלימור לבנת גרועה משרי החינוך שהיו לפניה היא תחושה שנובעת מגילי המתקדם, 33, גיל שבו אנשים מתחילים להיות נוסטלגיים לעבר בצורה מעוררת גיחוך, או שיש לה בסיס במציאות? דבר אחד בטוח, רוב המוצרים שאנו משתמשים בהם היום אין להם את הכח של הדברים שהיו מייצרים פעם. מאז התחילו לייצר את כל מוצרי הצריכה בסין במפעלים שבהם משלמים שכר של שני דולר בחודש לפועל, משהו כבר לא עובד יותר. אולי לימור לבנת יוצרה בסין?

קחו לדוגמה את צעצועי הילדים של פעם לעומת היום. לי היה סוס מעץ שעבר בין שישה אחים. כל אחד מאיתנו ניסה לפרק אותו ככל יכולתו. זרקנו אותו מקומה שביעית מספר פעמים, ניסינו לעקור את הרגליים עם מלחם, ולהוציא את תחתית הפלדה המתנדנדת שלו על ידי שימוש בחומר נפץ תקני שיצרנו מאקונומיקה, דשן כימי ואבקת שתייה זיפ. הכל ללא הצלחה. ביום שישי האחרון מצאתי את הסוס הזה עומד ומחייך בעליית הגג בביתה של אמא שלי. אני בטוח שאחרי שהפצצה הגרעינית תיפול עלינו, הסוס, הג'וקים וחיים יבין יהיו היחידים שימשיכו לחיות. הצעצועים של הילדים שלי לא מחזיקים יותר משש שעות. הבית מלא מגירות על מגירות של שברי צעצועים, שמבט ארוך וחזק מדי מסוגל לפרק לאטומים.

ולא רק צעצועים סובלים מהבעיה הזאת. פעם קנייה של ספה היתה כמו רכישה של דירה. היית יושב על הספה הזאת שלושים שנה, והיה חשוב לבחור משהו לפני החתונה בגיל 21 שתאהב גם כשתהיה בן שישים. בשביל להזיז אותה ממקומה, העוזרת היתה צריכה עזרה של לפחות שלוש שכנות מהבלוק, וכשהיו מזיזים אותה אחת לשבע שנים היו מגלים שהבלטות מתחתיה הם בצבע שונה מאלו של יתר מרצפות הסלון, ושכל האדמה שקעה תחת המושב הכבד כמה סנטימטרים לכיוון מרכז כדור הארץ. הספה היתה הדבר הכי יציב בבית מבחינתנו, הילדים.

היום, בימי איקאה, במקום ספה שמישהו שהמקצוע שלו נגרות הרכיב, אתה בונה את הספה עם אשתך לבד בלילה של ריב בלתי פוסק. כדי לחסוך בקשיים של הפעלת ציוד מסובך, אתה לא משתמש בפטיש מסמר, שלושה סוגי מברגים וצבת, כמו שהיה עושה הנגר של פעם. לא ולא, כל מה שאתה צריך הוא מכשיר הייטקי מתוחכם במיוחד - חצי וו מעוקם באורך שלושה סנטימטר שאיתו אתה אמור לעשות את כל העבודה. כדי להקל עליך, במקום הוראות בנייה נותנים לך בחנות שרטוט מטושטש שעבר שבע פעמים מפקס לפקס. כשאתה גומר את הבנייה תמיד ישארו בידיך חמישה ברגים ושני אומים, ואתה אומר לאשתך: את זה לא צריך, זה בסדר ככה, הנה זה כמעט לא מתנדנד.

מכונות הכביסה של פעם היו יצוקות פלדה. כשהן היו סוחטות העוצמה היתה כל כך גדולה שכל הבניין היה זז כמה מילימטרים הצידה בכל הפעלה. היום מכונות הכביסה החדשות הן כמו מצלמות פוקט חד פעמיות. לא מומלץ להפעיל את הסחיטה יותר מפעמיים, ולמכונה יש יותר תוכניות הפעלה מוועדות חקירה להצלת רשות השידור. להבין איזו תוכנה להפעיל הפכה להיות משימה שרק שני אנשים בכל העולם כולו, סיני בשם וום צ'אנג ואודטה, מסוגלים לפצח.

וזה התחיל מזמן. עד היום הבניינים שבנו הרומאים מחזיקים מעמד ולא נופלים. הם בנו בלי בטון ומלט, פשוט הניחו אבנים עצומות אחת על השנייה ודאגו שהן לא תיפולנה. היום כשילדים נכנסים לאולם התעמלות בבית ספר חדש בבאר שבע, על פי הוראות הבטיחות הם חייבים לחבוש קסדה כדי להגדיל את סיכוייהם לא להיהרג בשעה שהתקרה תיפול להם על הראש. המורה לעומת זאת פטור מהקסדה, כי מדובר ברוסי חד הורי שממילא הולך להיות מפוטר ביום ג' הקרוב, ולכן עדיף לו מבחינה כלכלית להפוך להיות נכה מאה אחוז במהלך העבודה.

כנראה שההבדל הזה בין המוצרים של פעם למוצרים של היום נכון גם לגבי הפוליטיקאים שלנו. תסתכלו על דור המנהיגים הנוכחי. הם מגיעים לחמש שנים ומתפרקים לנו מול העיניים. ולא מדובר רק בלימור לבנת. סילבן שלום כמעט מת השבוע כי חשפו שאשתו ביקשה ממנו לפטר מישהו. יצחק רבין, שהיה נשוי למישהי שתפסו אותה מרמה את המדינה עם חשבון דולרים, התפטר כמו גבר, ולשנייה לא חשב לבוא לטלוויזיה ל"פגוש את העיתונות", לבכות ולהתפרק בשידור. ביבי וברק הפסידו פעם אחת מערכת בחירות ומיד פרשו והלכו לעשות מיליונים מהקשרים והפרוטקציות שהם צברו. בגין הפסיד חמש פעמים ולא ויתר. ומעל כולם מרחף כמובן גדול השורדים של החברה המערבית, שמעון פרס, שריד ממאות עברו, שהפסיד יותר מערכות בחירות ממה שהיו הפיכות בארגנטינה. הוא לעולם לא יודה בטעות בשידור חי, והוא ממשיך לעבוד כמו הספה שהיתה בבית של ההורים שלי. יציב, מוצק, ולא הולך לשום מקום כל כך מהר.